ממשלת נתניהו בלחץ: הפיוס הפלסטיני מקרב את השלום

בעקבות ההחלטה של פת"ח וחמאס בדבר הקמת ממשלת אחדות לאומית, אשר תשים קץ להפרדה פוליטית בין הגדה המערבית לבין רצועת עזה, הכריזה ממשלת נתניהולפידליברמן על שורה של צעדי ענישה נגד הרשות הפלסטינית. אכן, הפילוג הפלסטיני שימש היטב את ממשלות הימין בישראל. הוא איפשר להן, למשל, לטעון כי יו"ר אש"ף, מחמוד עבאס (אבומאזן), אינו מדבר בשם העם הפלסטיני כולו, ולכן, אין טעם לנהל עמו משאומתן. כעת, כאשר החמאס אינו מתנגד לכך שאש"ף ינהל מו"מ עם ישראל – אם אכן מו"מ כזה יוביל להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות הקו הירוק, נאחזת ממשלת נתניהו בתירוץ חדש, וטוענת שעצם הכללת חמאס במערכות השלטון של הרשות הפלסטינית הופכת את המו"מ עם אש"ף לפסול.

  2014-04-29_211213

בתמונה: התנחלות חדשה בעיר חברון (צילום: אקטיבסטילס)

אין להתפלא על הלהטוטנות של נתניהו וחבר מרעיו. אם לא ימהרו לעשות דמוניזציה לחמאס, עשויה דעת הקהל המקומית והבינלאומית להיווכח בעובדות: שמזה למעלה מעשור, החמאס מוכן לנהל עם ישראל מו"מ בדבר סיום הכיבוש וכינון שלום, ואילו ישראל היא ששוללת זאת מכל וכל. מבחינת נתניהו, חמאס עשוי להיות פרטנר להסכמים אדהוק (דוגמת עסקת שליט או הסכם הפסקת האש), אולם מו"מ לסיום הכיבוש – יוק.

ממה חוששים בממשלת הימין? במארס 2002 אישרה ועידת פסגה של הליגה הערבית שהתקיימה בביירות, את יוזמת השלום של ערב הסעודית. עיקרי יוזמת השלום הערבית: מו"מ להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד מדינת ישראל, על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967, ופתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטה 194 של האו"ם. היוזמה אומצה בהחלטת עצרת האו"ם 1397, אולם ישראל דחתה אותה.

בניגוד לישראל, הרי שאש"ף סמך את ידו על היוזמה, וכך גם תנועת החמאס. כאשר הוקמה ממשלת האחדות הקודמת בין פת"ח לחמאס, בשנת 2006, סוכם כי יוזמת השלום הערבית תהווה את המצע המדיני של הממשלה. עוד בטרם הוקמה ממשלה זו, הצהיר חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס, כי "החמאס לא יוכל להתנגד לעמדה הערבית האחידה שקיבלה ביטוי בהחלטות פסגת ביירות" ("הארץ", 13.2.2006). לאחר הקמת ממשלת האחדות הפלסטינית באותה שנה, אמר שר החוץ הפלסטיני, מחמוד אזאהר מתנועת החמאס, כי "שני תנאים הכרחיים להצלחת היוזמה הערבית והם: (1) הגשמת הדרישות המינימאליות של העם הפלסטיני; (2) הסכמה של הצד השני ליוזמה"("אלחיאת", 20.4.2006). אזאהר הפנה את תשומת הלב למכשול האמיתי בדרך ליישום היוזמה: "הבעיה היא: האם הצד השני מקבל אותה?" ("וואינט", 15.4.2006).

בצדק העיר פרשן עיתון "הארץ", צבי בראל (25.4): "האם חמאס בשל עכשיו יותר מבעבר לנהל משא ומתן מדיני עם ישראל? על פי הבהלה שאחזה בממשלת ישראל נוכח הפיוס בין פתח לחמאס, נראה שהשאלה צריכה להיות מופנית לנתניהו לפני שהיא מוצגת למשעל". בראל גם הביא מדבריו של חאלד משעל, שאמר בינואר 2007 לסוכנות רויטרס: "ישראל היא עובדה קיימת, ומדינת ישראל תמשיך להתקיים. זאת עובדה. אבל חמאס לא ישקול הכרה בישראל, אלא כאשר תקום מדינה פלסטינית עצמאית. הבעיה איננה קיומה של ישראל, אלא הכישלון בהקמת מדינה פלסטינית. אני כפלסטיני שואף לכך שתהיה לי מדינה בגבולות 67'".

לכן, הסכם הפיוס הפלסטיני מלחיץ את ממשלת נתניהו, הנדרשת להסביר לציבור בארץ ובעולם מדוע הכשילה את המו"מ ומדוע טרם קמה המדינה הפלסטינית. הממשלה מיהרה להגיב בדרך המוכרת לה, וניסתה ולהצית אש בדרום. דקות לאחר שחתמו פת"ח וחמאס על ההסכם – שוגרו מטוסי חיל האוויר להפציץ ברצועת עזה. ממשלת סרבני השלום, אשר נבהלה מכך שכל הפלגים הפלסטיניים התייצבו מאחורי הקו המדיני של אש"ף – מוכנה לסכן חיי פלסטינים וישראלים בהסלמה נוספת. ממשלה זו, ולא הממשלה היושבת ברמאללה, היא שמונעת הסדר מדיני והיא שמסכנת את חיי האזרחים בני שני העמים.

המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"