מאז שהחלה המלחמה ברצועת עזה לפני יותר מ-20 חודשים, וביתר שאת מאז התקיפה הישראלית את איראן לפני כשבועיים, שבה ועולה שאלת "מחיר המלחמה". בחברה הקפיטליסטית ובייחוד בעידן הניאו-ליברלי, הכל הופך סחורה. ולכן זה אך טבעי שכאשר מדברים על אובדן חיי אדם מייחסים זאת "למחיר המלחמה".

בשבועות האחרונים "המחיר" נעשה מוחשי יותר: אובדן חיי אדם ורכוש, הרס תשתיות ושכונות בגלל טילים ששיגרה איראן. "המחיר" נעשה כבד עבור הישראלים, לאחר שהתעלמו (ויש שסייעו לכך, בייחוד בתקשורת הממסדית) מהמחיר ששילמו תושבי עזה: יותר מ-56 אלף הרוגים מהפצצות ומירי כוחות הכיבוש.

השקר בדבר חוסן העורף  

השבחים שמרעיפים דוברי ממשלת הימין והגנרלים בשירות פעיל ובדימוס "על העורף וחוסנו" לא מצליחים להסתיר אמת בסיסית. שאלת "מחיר המלחמה" היא שאלה חברתית. במילים אחרות, למיקום המעמדי של היחיד ומשפחתו בחברה הקפיטליסטית קשר ישיר למחיר שהוא עלול לשלם – גם באובדן חייו.

שערוריית המקלטים היא דוגמא לכך. מאז כהונתו הראשונה של יצחק שמיר כראש ממשלה ב-1984, הטיפול ב"שאלת הגרעין האיראני" היא חלק מהעשייה הממלכתית. גם ההכנות הצבאיות הראשונות לתקיפה החלו לפני יותר מ-40 שנה (!). אבל "העורף" נשכח, ומקלטים לא נבנו בהתאם לגידול האוכלוסייה. לדברי העמותה "במקום – תכנון וזכויות אדם": "לאחר שנים שבהן התרענו והזהרנו מפני המצב שנוצר, אנו מבקשים לכוון את הזרקור למחיר שמשלם העורף הישראלי עקב מדיניות התוקפנות של ממשלת ישראל, תוך שהיא מתרשלת בתפקידה לספק הגנה לאוכלוסיות מוחלשות בכלל, ולאזרחיה הערבים במיוחד".

מנייר עמדה שפרסמה לאחרונה העמותה עולה, כי אלה הנמצאים בתחתית הסולם החברתי, האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב, הם החשופים ביותר לטילים הבליסטיים. לפי הערכות של "במקום", ליותר מ-100 אלף אזרחים המתגוררים ב-35 כפרים לא-מוכרים בנגב במבנים ארעיים, הבנויים מחומרים דלים כגון פחים ובלוקים, אין אפילו הגנה מינימלית: אין בהם ממ"דים או חדרים מוגנים משום סוג.

כ-200 אלף ערבים-בדואים נוספים המתגוררים ביישובים מוכרים בנגב, בשטחים המיועדים אמנם לפיתוח, נמצאים גם הם בסכנה בשל בנייה לא מוסדרת אם יבנו או יציבו אמצעי מיגון. המחסור באמצעי מיגון, בהם מקלטים, עומד על יותר מ-10 אלפים. אך מאז תחילת המלחמה בעזה הוצבו ברחבי הנגב רק 250 נקודות מיגון, כמחציתן ביוזמת המדינה והשאר ביוזמה ובמימון פרטי או של ארגוני החברה האזרחית.

עוד עולה מהמסמך שבערים וביישובים הערביים בצפון הארץ ובמרכזה, "שמרבית תושביהם נמנים עם השכבות המוחלשות מבחינה חברתית וכלכלית", תמונת המצב אינה משופרת: "בעוד שבשכונות ישנות בישובים יהודיים נבנו במהלך השנים מקלטים ציבוריים ופרטיים רבים, בישובים הערבים האפליה הכרונית בתכנון סיכלה לא רק את האפשרות של האזרחים לבנות אמצעי מיגון פרטיים, אלא שהיא גם מנעה במשך שנים רבות את אספקתם של פתרונות מיגון ציבוריים, שהם באחריותה של המדינה על זרועותיה השונות".

אפליה תכנונית ממוסדת 

"במקום" דורשים להפסיק את האפליה התכנונית הממוסדת הזאת ומדגישים: "הגיע הזמן לשוויון אמיתי, גם בהגנה על האזרחיות והאזרחים בעתות מלחמה". ניתן להתווכח עם הקביעה לפיה בשכונות הוותיקות נבנו מקלטים. אכן נבנו מקלטים פרטיים רבים, בייחוד ממ"דים וממ"קים (מקלטים קומתיים), לרוב בבניינים חדשים או בתוכניות התחדשות עירוניות (שזו למעשה הפרטה של חידוש מלאי הדירות באזורים בעלי ביקוש גבוה במרכז הארץ). לכאורה, תוכנית ההתחדשות באה להתמודד עם סכנת רעידות אדמה. בפועל התוכניות מבוצעות באזורים בהם הסכנה לרעידת אדמה היא קטנה – אבל השוק קורץ למשקיעים ולקבלנים.

כך, טיל בליסטי איראני אחד גורם לנזקים בנפש וברכוש שונים בפגיעתו בשכונה בפריפריה או בשכונה חדשה או "מחודשת" במרכזי הערים, בייחוד בגוש דן. תופעה נוספת עימה צריכים להתמודד תושבי הפריפריות הגיאוגרפיות והחברתיות היא הפרטת המקלטים הציבוריים, שבהם פועלים מוסדות דת, כוללים ואף עסקים מסחריים – תוך העלמת עין של הרשויות המקומיות ואפילו בעידודן.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/138178/