זוהרן ממדאני הושבע הלילה (חמישי) כראש עיריית ניו יורק עם כניסתה של השנה החדשה. טקס ההשבעה התקיים דקות אחרי חצות, בתחנת הרכבת התחתית ההיסטורית "סיטי הול" שבבניין העירייה, כשאשתו ראמה דוואג'י עומדת לצדו. את השבועה, שבה התחייב לתמוך בחוקת ארצות הברית ובחוקי מדינת ניו יורק, הובילה התובעת הכללית של מדינת ניו יורק, לטישיה ג'יימס, שאותה מנסה ממשל טראמפ להעמיד לדין בשל משפט שניהלה בעבר נגד הנשיא. לדברי חדשות סי.בי.אס "בחירה באתר הרכבת התחתית משקפת את המחויבות שלו לאנשים העובדים שמחזיקים את העיר שלנו פועלת מדי יום".

ב-3 בנובמבר האחרון, יום לפני הבחירות הדרמטיות בהן נבחר ממדאני לראשות העיר ניו-יורק, נכתב ב"ניו יורק טיימס": "בירת הקפיטליזם העולמי היא כעת מוקד של מרד עולה, סוציאליסטי וחסר סבלנות, סביב שאלת הדיור, ולמעשה סביב השאלה למי יש זכות לבנות חיים בעיר שהולידה את וול סטריט וגם את תנועת המחאה "נכבוש את וול סטריט". אמירה זו, כמו גם המצע של ממדאני, ועצם נצחונו, ממחישים את הרלבנטיות העכשווית של רעיונות הזכות לעיר. הם מייצגים גם את המתח הקיים בערים המכונות "גלובליות" או "ערי עולם" בין הזכות לחיים הוגנים, הכרה, שוויון והשתתפות לבין כוחות הגלובליזציה, ההון, החדשנות והפיתוח הניאו-ליברלי. בו בזמן גוברת חשיבותן הפוליטית של הערים הגדולות הן כמרכזים לפלורליזם ולתרבות פרוגרסיבית, הן כבמות המרכזיות של ההתנגדות והמחאה העכשווית והן כזירות לשינוי כמו זה שהציג ממדאני. לכן השאלה איננה רק מי יזכה "לבנות חיים" בהן, אלא גם מי יוכל להצביע ולהיבחר לעיריות; מי ייקח חלק בהחלטות ובעיצוב המרחב הפיזי, התרבותי והחברתי; למי יהיה חלק בהתפתחות של ערים אלה ובמקום שהן תופסות בחברה; וגם מה יהיה חלקן של הערים עצמן בפוליטיקה הסוערת של התקופה.

הזכות לעיר וחזון המהפכה העירונית

הזכות לעיר נוסחה בספר בשם זה ב-1968 על ידי אנרי לפבר סוציולוג  ופילוסוף צרפתי שהיה אז המרצה הנערץ של אותם סטודנטים שהציתו את המחאה הגדולה ברחובות פריס. ספר זה וכתבים נוספים של לפבר הציעו גישה נאו-מרקסיסטית לא דטרמיניסטית העשויה להוביל למהפכה באופן שבו ערים מיוצרות, מנוהלות ונחוות. לגישתו, העיר היא תמיד תוצר משולב של האינטראקציות ושל המתח בין רשויות המדינה שמתכננות ומווסתות את המרחב לבין אנשים וגופי הון המשקיעים ומפיקים רווחים, ותושבים  החיים במרחב, משתמשים בו, מנכסים אותו וכך יוצרים ומשנים אותו יום יום לצרכים אישיים וקבוצתיים. בקונטקסט הזה הזכות לעיר אינה זכות משפטית המוענקת, או לא, למגזרים שונים. זו מהות רחבה בהרבה שיש לשאוף אליה ואשר יחידים וקבוצות נאבקים עליה ויוצרים אותה בעצם הנוכחות, ההשתתפות, ההתנגדות והשימוש במרחב. הזכות לעיר היא גם הזכות לחיות ולהיות חלק מן המרכז החברתי והפוליטי, והיא שמורה לכל אחת ואחד, ללא קשר לאזרחות רשמית, להון, לבעלות על נכס או לכל ייחוד אישי או קבוצתי.

עם הגלובליזציה והתעצמות הנאו ליברליזם רכשו רעיונות אלה פופולריות גדלה והולכת הן בקרב תנועות עירוניות והן במחקר העירוני והתכנוני. מושגים כמו "לכבוש" אומצו מתוך משנתו של לפבר, וכך גם האופי הפרפורמטיבי והטענות שהועלו במחאות בערים רבות. התפיסה שהציג לפבר של אזרחות עירונית שוויונית סימנה אופק אופטימי, ויש אומרים אוטופי, במצבים המורכבים שנוצרו בערים הגדולות ככל שגדלו בהן קבוצות המהגרים והגיוון תרבותי, וככל שהמקום העירוני עצמו נעשה משמעותי בעיצוב סדרי יום פוליטיים וזהות. הרגישות של לפבר להטרוגניות, לשוני ולחירות במקביל תרמה לפופולריות של הרעיונות למרות האיומים הגוברים על המשך החיים של יחידים ושל קבוצות רבים בערים הגדולות.

איומים אלו עלו דווקא מתוך הרנסנס העירוני והפריחה הכלכלית בערים הגדולות. בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 סימנה תנועת החזרה לעיר משיכה גוברת אל חיי הרחוב התוססים שלהן, אל המגוון ואל המרחבים המעורבים. מרכזים מטרופוליניים קודמו כחלק מרשת "ערים גלובליות" בהן רוכזו מאז חדשנות, פעילות והון גלובלי, השקעות, תחרותיות, תיירות, תרבות, הגירה וגיוון אנושי, יצירתיות, ממציאים ויוצרים. אולם ערים אלה הפכו גם חוד חנית של תכנון נאו ליברלי וג'נטריפיקציה. בניגוד לאמונה ב"כלכלת הטפטוף" ככזו שתוביל לפריחה עירוני כללית, הפיתוח העמיק את אי השוויון וההתבדלות בין קבוצות ובין אזורים. ההסברים המקובלים לתהליך זה נשענים על סמיכות הזמנים בין הרנסנס העירוני לבין משבר הנפט שתרם לירידה בפופולריות של הפרברים ולעלית הנאו ליברליזם כדגם פוליטי כלכלי מוביל במערב. בארה"ב ובריטניה קידמו רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר מהלכי ביזור וצנע;  ממשלות צמצמו מאוד את היצע הדיור הציבורי ובר-ההשגה ואת ההעברות לרווחה ולתשתיות ברשויות, ובמקביל טיפחו יזמות, בעלות והשקעה בנדל"ן. ראשי ערים ומתכננים החלו לקדם הפרטה דרמטית של נכסי ציבור, דה-רגולציה תכנונית ושותפויות פיתוח ציבוריות- פרטיות. כל זה במטרה להחזיר לעצמם שליטה בתקציב העירוני הקורס, ובהמשך – כמדיניות צמיחה אגרסיבית כוללת ותוך עירוב מוגבר של שחקני שוק גדולים ואליטות עירוניות בפוליטיקה העירונית.

פרוייקטי "דגל" והעמקת הפערים

דגמים דומים של תכנון "יזמותי" ושל ג'נטריפיקציה אומצו והפכו דומיננטיים ברחבי העולם. נופים עירוניים השתנו וגם הפכו דומים יותר ויותר. בערים ניו יורק, לונדון, אמסטרדם ופריס; בדובאי, בשנחאי, בסינגפור ובטוקיו – וגם בתל אביב-יפו – הוקמו כך פרוייקטי דגל מסיביים. אלה כללו בעיקר מגדלי מגורים אולטרה- יקרים, מרכזי קניות וכנסים  ומיזמי התחדשות וייפוי עירוני. טופח גם מודל "האדם הנאו ליברלי" והאמונה בקידום אישי בשוק גלובלי תחרותי. אך ככל שחלף הזמן התברר, כי העושר שנוצר כך הוביל לא לפריחה כוללת אלא להעמקת הפערים הן בתוך הערים הגדולות והן בינן לבין ערים "רגילות" או פריפריאליות. ככל שנדל"ן הפך מוצר מבוקש – פחות אנשים יכלו לרכוש אותו ולעמוד בתשלומי המשכנתא.  פרויקטים ציבוריים-פרטיים הפכו לעסקות מורכבות בין מתכננים ורגולטורים ליזמים, שהבטיחו כי אלו יממנו, על ידי בניה יוקרתית, שלל מוצרים חברתיים במקום הרשות וכך גם יספקו לה מיסוי גבוה והמשכי. החוזים הכלכליים-משפטיים המורכבים שאפשרו מהלכים כאלה צמצמו את משמעותו של "שיתוף הציבור" בהחלטות, ודמוקרטיה עירונית הפכה במקרים רבים מילה ריקה עוד לפני משבר הדמוקרטיה ברמת המדינות.

המשבר הכלכלי שפרץ בשנים  2008-2007 חשף את חולשות האורבניזם הנאו ליברלי. בשורת מחאות שפרצו בקיץ 2011 ברחבי העולם ניכסו מוחים מרחבים עירוניים מרכזיים (כמו שדרות רוטשילד) במטרה לבטא חשש מדחיקה מן המרכז ולדרוש הכרה בזכותם למגורים הוגנים. מאז גברו העניין והלחץ הציבורי והפוליטי בנושא השגת דיור, ומחאות עירוניות רבות תקפו פרויקטים אליטיסטיים ואת המיקוד באוכלוסייה אמידה.  בתגובה, הגבירו ממשלות את מעורבותן התכנונית והתקציבית בערים, אך ברוב המקרים נסמכו הפתרונות שהציעו על אותה לוגיקה נאו ליברלית. היות ומרכזיות היא הגורם המשפיע ביותר על מחירי קרקע ודיור – קודמה בניה מוזלת למגורים בעיקר מחוץ לערים הגדולות. מחירי הדיור המשיכו לעלות, בכלל ובמיוחד יחסית לשכר. כתוצאה מכך חווים תושבי "הערים הגלובליות" כיום את בעיות הדיור החריפות ביותר. במקביל גברו בערים אלה הקצב ועוצמת הפרויקטים ושיתופי הפעולה היזמיים, השקעות נדל"ן,  ההתחדשות העירונית,  מגדלים יוקרתיים ומיזמי "ייפוי" עירוני. כל אלה החריפו את תהליך הג׳נטריפיקציה והרחיקו עוד תושבים  מהמרכז.

עם משבר הדיור משתנה המרקם האנושי, החברתי והתפקודי בערים הגדולות. בעלות על דירה הפכה משימה קשה עד בלתי אפשרית אפילו עבור מעמד הביניים. ללא פתרונות מוסדיים מספר גדל של יחידים ומשפחות הרוצים או הצריכים להמשיך לחיות במרכז חיים שנים רבות בתנאי חוסר היציבות שקובע שוק שכירות פרטי וגחמני. תהליכים אלה מכבידים במיוחד על מיעוטים אתניים, על מהגרים ועל פליטים הזקוקים לעיר הגדולה מסיבות כלכליות, תרבותיות וקהילתיות. אלה סובלים במיוחד מחוסר ביטחון בדיור ולא פעם גם מגזענות. בתנאים אלו, שיעור גבוה של עובדים חיוניים (בתחומי בריאות, חינוך, ביטחון, ניקיון ותחזוקה) עזבו את הערים בשנים האחרונות, ואילו אלה שנותרו מתמודדים עם נסיעות ממושכות הפוגעות באיכות חייהם ובתפקודם.  גם אמנים וצעירים רבים עזבו.

דוגמא מאלפת למשמעות של תהליכים אלה ניתן לראות במפת האשכולות החברתיים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מיקוד בתל אביב-יפו מראה כי עם הפיתוח המסיבי בעשורים האחרונים צמחה האוכלוסייה ב־19%. בו זמנית השתנתה המפה החברתית-מרחבית כך שבשטח שמעבר לירקון ובמרכז אין כמעט נוכחות מתחת לעשירון 7.  המרכז הפך עשיר (מבחינת השכר הממוצע) כמו הצפון. מעמד הביניים חיפש פתרונות, וכך נוצרו ג'נטריפיקציה ודחיקה של אוכלוסייה ענייה בדרום העיר, במזרחה וביפו ונרשמה עליית מחירים גם בערים השכנות.

במקביל הפכו הערים עצמן מאתרי ייצור תרבות למקומות של תיווך תרבותי, לא פעם תוך מסחור והאחדה של איכויות תרבותיות וחברתיות ייחודיות. תיירות מסיבית, מסחר אלקטרוני, צורות העבודה החדשות מאז הקורונה – כולם משנים את הקשרים העירוניים המוכרים בין הבית, מקום העבודה והרחוב העירוני ומאיימים על האופי העירוני. בנוסף, באי אלה ערים גוברים המתחים בין מהגרים לבין קבוצות ימין קיצוני. משטרים פופוליסטיים ימניים מאיימים על הפלורליזם ועל ההכלה החברתית. על רקע זה, הבחירה של ממדאני לראשות העיר ניו יורק היא תגובה כמעט מתבקשת למצב. ניו יורק היא עיר יקרה במיוחד שהתייקרה עוד יותר לאחרונה, שבה חיים אוליגרכים וחסרי בית,  מהגרים חסרי מעמד, קבוצות אתניות מגוונות ואף מקוטבות. ממשל טראמפ מאיים על תקציבי הבריאות והרווחה העירוניים וגם על ההכלה.

האם ממדאני מתייחס למלוא ההיקף של הזכות לעיר? וכיצד? ניתוח ניירות העמדה והמצע מעלה קשר ברור, מכוון או עקיף, לרעיונות הזכות לעיר. לפבר והחוקרים שפירשו והבהירו את כוונותיו הציגו "סל" זכויות אוניברסליות הקשורות זו בזו: הזכות הראשונה היא הזכות לניכוס – לנגישות פיסית למרחב, לשימוש במרחב העירוני לכל צורך אישי וחברתי ובמיוחד למגורים, וגם לתחזוקה טובה. הזכות לניכוס משמעה גם כל שימוש אחר במרחב: ממסחר ועד לייצוג אמנותי, פרפורמנס ומחאה. ממדאני מתמקד קודם כל בזכות למגורים ומציג תוכניות לתמיכה בשוכרים וגם בבעלי דירות מוחלשים, לשינויי מדיניות ולטיפול היקפי בנושאים שמקשים עליהם כגון צווי פינוי, תחזוקה לקויה ויקרה. הוא מציע גם תוספת מסיבית של דיור בר השגה והגברה משמעותית של מעורבות העירייה בתכנון וגם ביישום ובניהול מגורים.

באופן דומה מתייחס ממדאני בהרחבה גם לזכויות נוספות לניכוס ולשימוש במרחב בידי סוחרים קטנים, עובדים, ילדים, הורים, הקהילה הלהט"בית, חסרי בית. המצע מדגיש גם את הזכות לשוני (to difference), שהיא לפי לפבר לחיות במרכז "הפריבילגי" כאזרחים חופשיים ושווים, ולא להיות מודר בשל שום גורם אישי או קבוצתי. בהתווית זכות זו ערער לפבר לא רק על ההבדלה המעמדית, אלא גם על האזרחות הלאומית הרשמית כבסיס הבלעדי לזכויות. קביעתו שאיש לא יופלה במרכז מתייחסת לכל תושבי העיר ומשתמשיה, לרבות פליטים חסרי מעמד ומחוסרי דיור. ממשיכיו הדגישו צורות נוספות של שוליות, והתייחסו גם למגדר, לזהות אתנית, לילידות. כמו ממדאני הם התמקדו בזכותן של קבוצות מגוונות להכרה של המדיניות העירונית בשונותן ובייחודן וטענו בזכות החיים במרכז המגוון.

המצע של ממדאני גם מבטיח שבמקום "עוד שוטרים ועוד מעצרים" יקודם דגם של ביטחון קהילתי ויושם דגש בהשקעה בפרטים, בבריאות הנפש ובקהילה, תוך תיאום בין כל זרועות העירייה ושילוב מופחת של המשטרה. בפרק בשם Trump-Proofing NYC הבהיר ממדאני כי יגן על ניו יורק מפני הפגיעה של  הממשל בזכויות אדם ובשירותים החיוניים. הוא מבטיח חיזוק של מדיניות עיר המקלט (Sanctuary City), אשר מאז הכהונה הקודמת של טראמפ קולטת מהגרים שהממשל אינו מכיר בהם, ומוסיף הבטחה למקלט גם לטרנסג'נדרים ולנוער להט"בי,  הגנה מפני קיצוצים פדרליים ומפני פגיעה בזכויות אדם כולל זכות הנשים על גופן, הרחבת הזכות לרפואה, מאבק בתאגידים והגנה על עובדים מפני ניצול.

הזכות להשתתפות ולהתנגדות

הזכות היחידה שהמצע אינו מבטא היא הזכות להשתתפות, ואף להתנגדות למדיניות. ממדאני מציג את עצמו כנציג של הקבוצות המוחלשות, אך לא מבטיח לתת להן, ולמעשה לאף תושבת או תושב, מקום במערך קבלת ההחלטות והתכנון. אצל לפבר וממשיכיו הזכות להשתתפות היא חלק אינטגרלי מן הזכות לעיר, כזו שאינה נפרדת משאר הזכויות אלא באה להשיג ולהבטיח אותן. זכות זו כוללת לא רק תכנון העונה לצרכים ממשיים של עבודה, דיור, חינוך ופנאי, המוזכר במצע, אלא גם גישה של כל אזרחי העיר לכל החלטה הנוגעת למרחב הציבורי, למידע ולידע, ולהשתתפות בפועל בתכנון ובעיצוב המרחבים העירוניים. בגישה זו, וגם בתאוריה התכנונית – זכות זו היא ראשונית והכרחית היום. בלעדיה קשה לחשוב על השגת זכויות למגורים, ניכוס המרחב והכרה בשוני. אכן, דיור הוגן קודם לכל, ואנשים במצב מגורים לא יציב מתקשים להשתתף, להתנגד, לקחת חלק. אולם חשוב לזכור גם כי הבנות אלה ועוד לא מעט מהפעולות ששיפרו מצבים עירוניים הן תוצר של מאבקים חברתיים שחלקם אפילו התרחשו בניו יורק.

הזכות לעיר מודגשת במאמר זה לא רק כחזון אוטופי, אלא גם כמתווה מעשי לפעולות יומיומיות וגם לחזון המדמיין עיר טובה יותר בעתיד. בעיר כזו הן שוויון והן שוני יהיו עקרונות היסוד בצד צדק, דמוקרטיה, פיתוח יכולות אנושיות והכרה בצרכים ובשאיפות של קבוצות מוחלשות. המרחב יאפשר לא רק שימושים הכרחיים ויומיומיים, אלא גם מחאות אזרחיות ואמנות. כמה רחוק נמצאת ניו יורק ונמצאות ערים גדולות אחרות מהעיר הזאת? כרגע, רחוק מאוד. קשה לחזות אם ממדאני יצליח להגשים את רעיונותיו, ועד כמה הפעולות הסבוכות שהוא מציע יצליחו להפוך מדיניות שתעגן את הזכות לתפוח הגדול והיקר כל כך עבור הקבוצות שנאבקות להמשיך ולחיות בו. המצע שלו ראשוני למדי, לא רק משום שאינו מתייחס לאספקטים של משילות ושיתוף, אלא גם משום שיש בו עירוב של פתרונות סוציאליסטיים וחדשניים עם פתרונות מוכרים מהארסנל הנאו ליברלי שנכשלו בהשגת המטרות עליהן הוא מצהיר. כמה מפתרונות אלה נוסו גם בארץ: הגברת צפיפות הבניה והמגורים, תמרוץ יזמים, זירוז תהליך התכנון וקבלת היתרי הבניה,  בנית מגורים במגרשים המיועדים למבני ציבור,  ואפילו צבירת הון ציבורי באמצעות שימוש מסחרי בקרקעות ציבוריות. אף לא אחד מהם הוזיל את המגורים והעצים את הזכות לעיר אצלנו.

למרות זאת עלית ממדאני מסקרנת במיוחד. לא רק בשל עצם השינוי ובשל הביטוי שהוא מגלם לרעיונות הזכות לעיר, אלא גם משום שניו יורק תמיד סימנה שינויי כיוון בתכנון ובפיתוח עירוני. בסוף המאה התשע עשרה הובילו סדרת מאמרים בעיתונות העירונית וספר על מגורי המהגרים בדרום מנהטן למאבק ציבורי ולחקיקה של הגבלות בניה שתרמו להפחתה בצפיפות, לאוורור (חלון בכל חדר!), לבטיחות אש ולבנית שירותים סבירים. תקנות אלה השפיעו גם מחוץ לארצות הברית. תוכנית האזור הניו יורקית מ-1916 קידמה את הרגולציה התכנונית ברחבי העולם. שיכונים ראשונים לעובדים שהוקמו בין מלחמות העולם הפכו גם הם לדגם מוביל. בשנות השישים הוביל מאבקה של ג'יין ג'ייקובס להפסקת "שיטת הבולדוזר" שבשמה הרסו אזורי עיר עניים, ולשינוי תפיסה גורף בעולם התכנון והעיצוב העירוני. שימור מבנים היסטוריים גם הוא נולד בניו יורק מתוך מאבק שהגיע עד לבית המשפט העליון והוביל לשינוי חקיקה ולהפסקת ההריסה.

בעידן הנאו ליברלי הוליד הנוף הגבוה של ניו יורק חיקויים פחות ופחות שוויוניים. לכן, אם ממדאני שנכנס היום לתפקיד יצליח לממש אפילו חלק מרעיונותיו, ישנו סיכוי שהפתרונות שלו ישנו את הכיוון הנאו ליברלי בתכנון עירוני, שנדמה היום לרבים כברירת מחדל. ואז, אולי, שינוי יגיע אפילו לכאן.

המאמר פורסם בגיליון המיוחד לציון 60 שנה ל"זו הדרך"

עוד בנושא: https://zoha.org.il/141178א