בישראל, שלא כבמדינות מערביות אחרות, יהדות היא גם דת וגם לאומיות. האידיאולוגיה השלטת כיום בישראל היא "יהדות פוליטית": לא התייהדות, אלא לאומנות–אתנית המשתמשת יותר ויותר באופן ציני בגינונים, במטבעות לשון ובסמלים יהודיים. 'היהדות הפוליטית' נובעת מהגברת המתחים הפנימיים בחברה הישראלית: הלאומי, המעמדי, הדתי והעדתי בעידן של שינויים מהירים.

עצרת תמיכה של אנשי הימין בחיילי צה"ל בנבי סלאח שבשטחים הפלסטינים הכבושים (צילום: אברהם קרקו)

מלחמת הימין בשמאל

בעוד שההבדלים בשאלות הליבה הכלכליות–פוליטיות בין המפלגות היהודיות הגדולות מצטמצמים בתהליך של התכנסות (convergence), הקיטוב הרטורי–רגשי ביניהן הוחרף ומוצג כמלחמת בני אור בבני חושך. היריב של הימין מוצג כבוגד וכאויב. ה'יהדות הפוליטית' דורשת הזדהות מוחלטת, אינה סובלת ניואנסים. לפי פוליטיקת הזהויות השלטת, יהודי הוא מי שיותר אנטי–ערבי. הערבים, בהכללה, הם 'האחר' של 'האחים היהודים' של בנט, הם בוגדים ואויבים. אם בעבר הייתה התפיסה הזאת נחלת שוליים סהרוריים סביב כהנא וחוגיו, היא הפכה בעשור האחרון נחלתן של כל מפלגות הימין. קשה היום יותר להפריד בין ימין לבין ימין קיצוני, ורוב חברי הכנסת שנבחרו ב-2015 בסיעת הליכוד הם אנטי–ליברלים וגזענים.

'שמאל', לפי הימין, הם כערבים: הם תומכי ערבים, שוברי הקונצנזוס האנטי–ערבי, שוברי אחדות יהודית. אלמלא ה'שמאל' הכל היה טוב: הייתה אחדות, לא הייתה ביקורת. מנקודת ראות הימין, ביקורתיות השמאל היא המכשירה ביקורת עלינו מצד יהודים בחו"ל. ביקורת ה'שמאל' גם מקשה הדבקת תווית אנטישמית ללא–יהודים מבקרי ישראל בחו"ל. בימין רוצים שנאמין, שאם לא היה שמאל – לא הייתה כלל ביקורת על ישראל בעולם.

שמאל, לפי הימין, אינו מגן על הערכים שלדבריו חרותים על דגלו – זכויות אדם ודמוקרטיה. שמאל, אומר הימין, הוא פוליטי, כאשר פוליטי מוצג בפי הימין כמשהו רע, אינטרסנטי, מושחת (משליכים את הידע לגבי הפוליטיקה שלהם…). הימין אינו קורא לשמאל בשם שהשמאל קורא לעצמו. שמאל הוא תמיד שמאלני, כלומר קיצוני. לא 'שמאל' הם קוראים לשמאל, אלא סמול בלעג ובזלזול. השמאל, אומרים בימין, הוא לא מכאן, לא מתוכנו. את השמאל מממנות ממשלות זרות, כסף ערבי. הסמול, זועק הימין, שולט באקדמיה, בתקשורת, בתרבות ובאמנות. לכן קורא הימין לטהר את מחננו: לחשוף את הסמול, להוקיע אותו ,לעקור אותו מקרבנו, להחרים אותו, להפליל אותו באמצעות חקיקה, להעניש אותו, להשתיק… להאביד. אצלנו בשמאל קוראים לזה מק–קארתיזם.

מלחמת הימין בשמאל נעשתה בשנים האחרונות ממוסדת יותר, ממוקדת יותר ופרטנית יותר. מול כל פעילות שמאל, יש בימין ארגון מקביל הנלחם בו: מול 'שוברים שתיקה' פועל הארגון 'האמת שלי', ואילו מול 'מחסום ווטש' ו'רופאים לזכויות אדם' פועלים העמותה 'כחול לבן' וגם NGO-MONITOR. נגד השמאל באוניברסיטה מכוונים את חיציהם 'מרצים לחוסן מדיני' (בקרב המרצים) ו'אם תרצו' (בקרב סטודנטים ומרצים). הוקם וממומן בנדיבות בידי הממשלה מערך אידיאולוגי שלם נגד השמאל: מטה ההסברה הלאומי והמכון לאסטרטגיה ציונית (מיסודם של ישראל הראל ויועז הנדל). לגופים אלה מזרימים כספים גם הארגון 'אמנה' של המתנחלים, אוונגליסטים באירופה ובארצות–הברית, אילי הון יהודים ימניים בחו"ל, מפלגות ימין גזעניות באירופה. אבל הימין חוזר וטוען כי כלל המערך הזה אינו פוליטי, שכן הוא מוגדר לאומי.

מלחמה בשמאל מוצגת בימין כשליחות לאומית, לא כפוליטיקה. כצפוי, 'שליחות' זו משמשת גם למימון נסיעות חינם לחו"ל וכמקפצה לקריירה שלטונית. לאומנים שאפתניים כמו איילת שקד, ציפי חוטבלי, יריב לוין, יאיר חזן, רונן שובל ושרון גל יצאו לחפש סמולנים ומצאו מלוכה. למי שעדיין לא הפנים אדגיש: הסמול בפי הימין כולל את כו–ל–ם – את 'המחנה הציוני' וכל מה ששמאלה ממנו.

'המחנה הציוני' וכישלונו כאלטרנטיבה

השמאל בישראל אופיין בכל שנותיו בשני ממדים, גלובלי ולוקאלי. המימד של המאבק לשוויון כלכלי–חברתי משותף לשמאל בכל מקום, בעוד ששוויון כלכלי, אזרחי ותרבותי לערבים בישראל ופתרון צודק ומוסכם של הסכסוך הישראלי–ערבי הם מימד המייחד שמאל ישראלי.

בישראל של היום, השיח השליט בכל המפלגות בכנסת, חוץ ממק"י וחד"ש, הוא פרו–קפיטליסטי: הן תומכות בסדר כלכלי המושתת על אופי פרטי של הבעלות על כל המשאבים (סחורות) ועל מנגנון השוק כמנגנון הקצאה בלעדי (חוץ מביטחון והתנחלות). השיח הכלכלי בישראל כמעט שאינו כולל מושגים של סוציאליזם – ניצול מעמדי, הזכות לעבודה, הזכויות במקום העבודה, הזכויות הסוציאליות. מהשיח הפוליטי נעלם כמעט לגמרי שיח על מדינת רווחה, צדק חלוקתי וצמצום פערים. לכל היותר מנופפים ברחמנות ובחמלה – ערכים המצויים בתחום הפרטי של היחיד ולא בתחום המדיני והחברתי.

בארבעים השנים האחרונות, תחת שלטון הליכוד והעבודה (יחד ולחוד), הפכה ישראל ממדינה שנמנתה עם השוויוניות יותר (ליהודים) לאחת המדינות הבלתי–שוויוניות ביותר בקרב המדינות המפותחות. בכלכלת ישראל בוצעה הפרטה מזורזת של נכסים ציבוריים לידי מספר קטן של אוליגרכים בעלי קשרים הדוקים עם השלטון. הסקטור הציבורי והממשלתי נמכר ברובו, שירותי הממשלה הועברו למיקור–חוץ ונשחקו. בין 'המחנה הציוני' לבין הממשלות שבקואליציית נתניהו אין הבדלים מהותיים מבחינה כלכלית.

גם מבחינת היחס לפתרון הסכסוך הישראלי–פלסטיני, המשותף בין 'המחנה הציוני' לליכוד רב על המפריד. אלה כאלה תומכים במדיניות הרחבת ההתנחלויות (המכונות "קיימות"); אינם רואים ברשות הפלסטינית פרטנר אמין לשלום ללא כיבושים. שרון וברק בנו יחד את חומת ההפרדה בגדה המערבית. 'המחנה הציוני' תומך כמו הליכוד במלחמות התדירות בעזה כמו גם במצור עליה. מתווי השלום שהציג 'המחנה הציוני' כוללים השארה של גושי ההתנחלות העיקריים בשלטון ישראל. עמדה זו משמעותה – תמיכה בפירוק הגדה המערבית לשרשרת מובלעות (בנטוסטנים) חסרות יכולת קיום כלכלי, שיישארו לעד תלויות בישראל.

'המחנה הציוני' עושה מדי פעם ניסיונות פאתטיים להציג עצמו כחלופה פוליטית לימין נוסח הליכוד. הימין מצהיר על שאיפתו לשלוט בכל פלסטין (א"י) ומממש השתלטות על הגדה בשיטת הסלמי. 'המחנה הציוני', שבשנות שלטון מרכיביו תמך בפועל בהתנחלות הזוחלת, אינו מצהיר 'כולה שלי' ויוצר עמימות לגבי מטרותיו הסופיות. בדומה למדיניות נתניהו, תמיכת 'המחנה הציוני' בנוסחה 'מדינה פלסטינית' אינה אלא מס–שפתיים לאמריקאים. ואילו הממשל האמריקאי מצדו הרי תומך כבר עשרים שנה במשא–ומתן מדיני עקר ובינתיים מאפשר לישראל לקטע ולפרק את החברה הפלסטינית בגדה המערבית. נכון שהליכוד נוטה יותר למיליארדר שלדון אריסון ולמפלגה הרפובליקאית ואילו 'המחנה הציוני' קשור יותר למיליארדר חיים סבן ולהילרי קלינטון. אך אין הבדל בין הליכוד ל'מחנה הציוני' בהסתמכות על האמריקאים ובתמיכה ללא סייג במדיניותם במזרח–התיכון, לרבות בהתייחסות לאירן. בחסות ארה"ב, הן הליכוד והן 'המחנה הציוני' תובעים לישראל בלעדיות גרעינית במזרח–התיכון.

מאז רצח רבין (1995), דרך 'מסמך כנרת' (2001) והשותפות עם הליכוד בממשלות 'אחדות', התחולל במפלגת העבודה תהליך של פיוס ושל יישור קו עם המסיתים נגד השמאל. בפועל, הן העבודה והן ציפי לבני (בגלגוליה הפוליטיים השונים) קברו את תהליך אוסלו. המחשה לסוף דרכה של מפלגת העבודה היו התערוכה 'מבצע יונתן' במרכז רבין והזמנת נתניהו לנאום בטקס פתיחתה (יולי 2015).

'המחנה הציוני' אינו רואה באזרחים הערבים שותפים לגיטימיים במאבקים הפוליטיים, וברגעי מבחן כמו החלטות בדבר ייהוד הגליל והנגב, בחקיקה של חוקים מפלים כמו מניעת קבלת אזרחות מבני זוג פלסטינים של אזרחים ישראלים – הוא מפנה להם גב. השיח האזרחי שאימץ 'המחנה הציוני' לא ריפא אותו מהאובססיה הדמוגרפית שבה הוא מנמק את הסכמתו לפינוי שטחים.

הלחץ המתמיד מימין מכופף את השמאל הציוני. הניסיון מלמד כי 'המחנה הציוני' אינו מנהיג אופוזיציה לוחמת יהודית–ערבית אלא נדבק לאחוריו של הליכוד, ולכן אינו מסוגל ליצר חלופה שלטונית. שמאל שיש לו עתיד יכול לצמוח רק על בסיס משנה ברורה לסדר כלכלי אלטרנטיבי לשלטון ההון ומאבק יהודי–ערבי משותף לשוויון ולשלום.

אבישי ארליך

אבישי ארליך, יליד 1941, פרופסור לסוציולוגיה. לימד באוניברסיטת ת"א ובשורת מכללות. המאמר פורסם בגיליון היובל של "זו הדרך"

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2015break/08/ZuS2015.pdf