נכתב על ידי הבמאי סיני פתר, תושב חיפה.

נכחתי בשיחה החשובה והמרתקת שניהלת בתיאטרון "אל מידאן" בחיפה בשבוע שעבר. הקשבתי בשימת לב רבה לדיווחך המרגש מביקורך בעזה. למדתי ממך על האופן בו ניתן לשלב מחויבות מוסרית עמוקה עם נוכחות ודיווח ממקומות קשים,מסוכנים ומעוררי מחלוקת. הסכמתי אתך שפשעי המלחמה של הממשלה והצבא הישראליים חייבים לעמוד על סדר יומה של הקהילה הבינלאומית והציבור בישראל.

לא יכולתי להסכים אתך על הצורך להחרים באופן כוללני את התרבות והכלכלה הישראליים. לא חלקתי אתך את השמחה על כך שסרטי אנטי-אפרטהייד לא הגיעו אל צופי פסטיבלי קולנוע בישראל כחלק ממדיניות החרם הפוליטי. לא הבנתי כיצד את מבקשת להפריד בין דיאלוג רצוי עם הישראליים לבין חרם גורף המוטל על מוסדותיהם. שמתי לב לכך שניהלת את השיח הזה כשאת עומדת על במת תיאטרון "אל מידאן", המוגדר כתיאטרון הערבי של ישראל ,נתמך על ידי ממשלת ישראל (סכום נמוך מדי,כמובן…). אני מפנה את תשומת לבך לכך, שגם התיאטרון הערבי–עברי ביפו ,מוסד המעורר גאווה בקרב כל שוחרי השלום בישראל, נתמך על ידי משרד התרבות של ממשלת ישראל. ואף על פי כן את תעלי ותישאי בשבת הקרובה [האירוע התקיים בינתיים אתמול – העוקץ] דברים תחת הגג שלו. וטוב שכך.

נשאלת בחיפה מה אנו, הכוחות הפרוגרסיביים בישראל, אמורים לעשות בנושא החרם המוטל על ישראל ומוסדותיה. מוזר שמי מאתנו מבקש את עצתם של אורחים. הרי רבים מחברי ואני מעורבים בהטלת חרם בן שנים רבות על מוצרים המיוצרים בשטחי הכיבוש. רבים מאתנו, ואני ביניהם, סירבו לשרת שם במסגרת שירותם הצבאי. רבים מאתנו, ואני ביניהם, פעלו כאמנים על מנת להוקיע ביצירותיהם את פשעי הכיבוש.
אבל לא מקרה הוא שמדיניות החרם שלך ושל חבריך על התרבות הישראלית ככלל מותירה אותנו נבוכים מאד. לכאורה, אנחנו יוצרים בתוך ישראל שבתוככי הקו הירוק. עבודותינו – לפעמים תוך כדי מאבק – זוכות לתמיכה ציבורית מתוקף כללי הדמוקרטיה הישראלית, ואף על פי כן הן סובלות מבידוד עקב דעת הקהל הישראלית. האם עלינו לאבד את מה שזכינו לו ולהתכנס באי עשייה כדי לייצר א-נורמאליות, " שבתון של מחאה"? האם עלינו לוותר על ההישג של זכייה בתמיכה ממשלתית על מנת "לטהר" את המאבק? אלה שאלות נכבדות. את בחרת שלא לשאול את פינו. אמרת בחיפה שמה שקבע עבורך היא הפנייה של הארגונים הפלסטיניים. עם כל הכבוד וההערכה למצבם ולפועלם של הארגונים האלה, רבים מאוד הם הישראלים הפרוגרסיביים שעמדו בחזית המאבק נגד הכיבוש והמלחמות לאורך ארבעים השנים האחרונות. מן הראוי שתקשיבי גם לקולם.

אנחנו, אמנים ישראליים , איננו זקוקים לאישור בינלאומי לפעילותנו. אנחנו זקוקים לסולידאריות. הפניית הגב אלינו, החרמתנו משום שאנחנו פועלים בתוך המסגרות של התמיכות הציבוריות, שאנחנו גאים בקיומן, הן בגדר עלבון וטעות קשים. לצופי הקולנוע בישראל נחוצה חשיפה לכל סרט הפועל נגד דיכוי, גזענות ואפרטהייד. אלה נושאים שאנחנו נאבקים להציבם על סדר היום של הציבוריות הישראלית. הייתי שותף ליצירת הצגה בתיאטרון העירוני של תל אביב, הקאמרי, שהביאה את סיפורו של הסופר הפלסטיני הגדול רסאן כאנפאני,"השיבה לחיפה" , בעיבוד של בועז גאון, להכרת ציבור צופי התיאטרון בארץ. משפחתו של כאנפאני התירה לנו את השימוש בסיפורו של מי שחוסל על ידי המוסד הישראלי. האם בכך סייענו, הם ואנחנו, להרדמתו של הציבור הישראלי? האם החדירה לדעת הקהל של הציבוריות הישראלית מעניינת אותך? אם כן, סייעי לנו לטלטלה, לא להחרימה.

נ.ב. במיוחד הטרידה אותי תשובתך החיובית לשאלה בחיפה על הרחבת פעילות ההחרמה גם לגבי "זכות השיבה" ו"תוצאות מלחמת 48". האם בכך את מבקשת להפוך את נשק ההחרמה לכלי פעולה מעבר למאבק בכיבוש? ועוד הטרידה אותי הימנעותך מגינוי כלשהוא של פשעי המלחמה מצידם של ארגונים פלסטיניים. אין סימטריה בין ההתקפה הרצחנית של צה"ל על עזה לירי השיטתי על אזרחים ישראלים מצפון לרצועה, אבל יש הדהוד בין המגמות הזהות להפוך אזרחים לבני ערובה.

אשמח לדעת שמכתבי זה הגיע לידייך ותרם במשהו לאוסף רשמייך בביקורך החשוב בארץ
בהוקרה רבה לכתיבתך ולפועלך