סמלי הדבר, שבני המשפחה של דני פתר החליטו לציין את יום השנה למותו דווקא בתיאטרון היהודי ערבי ביפו (1.7), תיאטרון המבטא את עולם הערכים, שדני בחייו ביקש להנחיל לחברה הישראלית. כל הווייתו של דני הייתה ספוגה באמירה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית – "אחווה יהודית ערבית" אל מול מציאות של ממשל צבאי, המדכא את אזרחי ישראל הערבים.
דני פתר (שני משמאל) צועד בהפגנת ה-1 במאי במרכז תל–אביב בסוף שנות ה-50 (צילום: הגדה השמאלית)
הייתה לי זכות גדולה להכיר את דני פתר ב-1955, כחניך ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, בעת שדני כיהן כמזכיר מחוז השפלה של התנועה. יום יום נסע אל אחד מיישובי מחוז השפלה לפגוש את חברי התנועה, וזאת אחרי יום עבודה כמורה בבית הספר ברחוב הירקון בתל אביב.
בבחירות להסתדרות המורים ב-1962, זכיתי כמורה לפגוש את דני פתר הלוחם ללא חת להצלחתה של רשימת המורים הדמוקרטיים – רשימה יהודית–ערבית, שרשמה הישג גדול כאשר 435 מורים הצביעו בעדה. הצלחתה של הרשימה עוררה אז סערה בכלי התקשורת הממסדיים שזעקו: "מאות קומוניסטים יהודים וערבים מחנכים בישראל".
לאחר הבחירות, כשהתכנסה ועידת המורים באולם "אוהל שם" בתל אביב, הוזמן דני פתר לברך בשם סיעת המורים הדמוקרטיים. דני ביקש מיושב ראש הוועידה, ד"ר שלום לווין, שבזמן הקצוב לברכה יופיע גם מס' 2, המורה נימר מורקוס מכפר יאסיף, כי אנחנו סיעה יהודית–ערבית.
לזכותו של ד"ר שלום לווין ייאמר, שהוא נענה בחיוב לבקשתו של דני, שהזמין את נימר מורקוס לברך ראשון. את אולם הוועידה הרעיד אז קולו המתכתי של מורקוס עם הרבה ח' ו–ע'. מורקוס ציטט בע"פ מ"על השחיטה", ומ"בעיר ההריגה". הזמן שהוקצב לקומוניסטים חלף מזמן, ונימר מורקוס קורא קטע גם מ"על סף בית המדרש": "אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבו אחיך המומתים עוז ותעצומות נפש לסבול חיי סחי ומאוס בלי קץ ובלי אחרית, סור לבית המדרש הישן והנושן".
על רקע מחיאות הכפיים בהן נתקבל, פנה נימר מורקוס לצירים בשאלה ובקריאה רועמת: "מדוע אני, המורה הערבי, אסור לי לפנות אל מעיינות השירה הערבית, אל הכפרים ההרוסים, אל המַדְרֵסוֹת שאינן, ויחד עם תלמידי לשאוב את היפה שבשירה הערבית? מדוע לא נלמד להכיל האחד את כאבו של זולתו?".
הבמאי של מופע האחווה היהודית–ערבית באולם "אוהל שם" היה הבמאי–המחנך דני פתר.
איתן קלינסקי
