מאת מוטי גיגי. הטור פורסם באתר "העוקץ".

על תופעת עובדי הקבלן נאמר לא מעט, ולנו בני המעמד הבינוני היה ברור שזה לא נוגע לנו זה קשור לעובדי מפעל כאלה ואחרים, פועלי ניקיון, עובדי מפעלי ים–המלח, עובדים ארעיים של נתב"ג, כל ה"אחרים", "הפריפריאליים". לנו המשכילים, כחלק מהמעמד הבינוני, שעובדים במגדל השן, לא יקרה שום דבר, בנו לא יפגעו, אנחנו  אפילו לא צריכים לצאת לרחובות ולהפגין, אנחנו יודעים לפתור את בעיותינו במשיכת קולמוס. זה לא מכובד עבורנו לצאת לרחובות ובטח לא לשרוף צמיגים ולהתעמת עם המשטרה, את זה אנחנו משאירים ל"הם". אנחנו יכולים להפגין לכל היותר סולידאריות בכתיבת מאמר או לחתום על עצומה (וגם זה –  כמה זה קורה?). אבל עוד לפני שהספקנו לחשוב שלנו זה לא יקרה ושאנחנו לא צריכים לעשות שום דבר כי אנחנו בלתי פגיעים, אנו מוצאים עצמנו כחלק מאותה קבוצה הולכת וגדלה, של עובדי קבלן, תחת מסווה של מכבסת מילים בשם "מרצים מן החוץ".

מרצים מן החוץ –  חלקם נמצאים תחת הקטגוריה הזו מעל 20 שנה, בלי תנאים סוציאליים כגון פנסיה, קרן השתלמות, 12 חודשי שכר ועוד'. באוגוסט 2008 נחתם הסכם באוניברסיטאות לפיו מרצים מן החוץ העומדים בקריטריונים כאלה ואחרים יכנסו למסגרת חדשה שנקראת "עמיתי הוראה" (להרחבה ראו ההסכם). ההסכם יצא לפועל לפני כשנה וחצי באוניברסיטאות, אבל במכללות הדבר לא קורה והניצול חוגג בשם המוסדות הציבוריים של המדינה שממשיכה לעשוק את המרצים מן החוץ, מבלי למצוא פתרון הולם לבעיית המרצים מן החוץ.

ככל שאני מעמיק בחשיבה על סוגיית המרצים מן החוץ אני מבין שהבעיה לא הייתה מגיעה לפתחנו אלמלא העלמנו עין כאשר זה קרה לעובדי הניקיון,  העמדנו פני לא רואים  כלפי שני סוגי העובדים במפעלי ים–המלח, התייחסנו באפאתיות לכל המילים כמו גמישות ניהולית, הבראה ועוד. זה המחיר שאנו משלמים על האמונה "בטפטוף כלפי מטה" –  מה שקורה בסופו של דבר זה כרסום כלפי מעלה. הסתכלנו עליהם – אבל לא ראינו אותנו,  ועד שהמעמד הבינוני בכלל והמרצים מן החוץ בפרט לא יפנימו שאם זה קורה לעובד הניקיון היום, זה יקרה גם לי מחר, הכרסום בתנאים הבסיסים כמו קביעות, תנאי שכר הוגנים, ורצף תעסוקתי הם רק תחילתו של הדרך בכרסום המעמד הבינוני