בפתיחת הוועידה ה-29של המפלגה הקומוניסטית, מול האולם המלא עד אפס מקום, הרגשתי שהשאלה כבר איננה: האם לקומוניזם עוד יש דופק?

אלא: מי בכלל אמר שהוא אי פעם הפסיק לפעום?

אנחנו מפלגה שנוסדה בפלסטין בשנת 1919. יותר ממאה ושבע שנים של מאבק – נגד הציונות ונגד הכיבוש, דרך בתי כלא, רדיפות, פילוגים עולמיים, קריסת ברית המועצות, עליית הניאו־ליברליזם והקצנה ימנית – ובכל זאת אנחנו כאן. לא כסיסמה היסטורית, אלא ככוח פוליטי חי, יהודי־ערבי, שיושב באותו אולם, מתווכח בחריפות, דן לעומק, חלוק שוב – אך נשאר מאוחד סביב עיקרון ברור: צדק חברתי ולאומי.

היום הראשון לא היה טקס סמלי, אלא סדנה רעיונית אמיתית. דיונים ארגוניים מדויקים על חידוש המבנה המפלגתי. שיחות אידיאולוגיות מעמיקות על קריאת המרקסיזם במאה ה־21. ויכוחים פוליטיים אמיצים על דרכי ההתמודדות עם פשיזם, כיבוש וקפיטליזם דורסני. איש לא חזר על טקסטים שינוניים; כולם שאלו, ביקרו, הציעו.

וכאן אני מגיע לשאלה שחבר שאל אותי: איך ייתכן שאתם ממשיכים להתקיים כשמרבית המפלגות הקומוניסטיות בעולם קרסו? ומה נותר מן הקומוניזם לאחר נפילת ברית המועצות? התשובה פשוטה ומורכבת כאחד: נותר האדם. נותר העובד המנוצל. נותר הפער המעמדי שהולך ומעמיק. נותרו מלחמות שמנוהלות למען רווחי העשירים ולא למען העמים. נותרה לאומנות קיצונית שמפוררת את מעמד העובדים במקום לאחדו. ונותרה

השאלה היסודית שהציב מרקס: מי מחזיק באמצעי הייצור, ומי משלם את המחיר?

הקומוניזם מעולם לא היה גאוגרפיה בשם מוסקבה, ולא שיטה פוליטית המוגבלת לניסיון אחד. ברית המועצות הייתה ניסיון היסטורי גדול ומורכב, עם הישגים וגם טעויות – אך לא הייתה הרעיון עצמו. נפילתה של מדינה אינה נפילתו של רעיון, כשם שנפילת אימפריה אינה סוף ליהירות, וקריסת משטר קפיטליסטי אינה סופה של הקפיטליזם.

מה שהשאיר את מפלגתנו חיה הם שני דברים מרכזיים: ראשית, הקשר האורגני שלה עם האנשים. איננו מפלגת מוזיאון. אנחנו מפלגת עובדים, מורים, סטודנטים, רופאים, שכירים, מובטלים, נשים הנאבקות בשני מישורים – מעמדי ולאומי. אנחנו חיים את הסתירות היומיומיות ולא מסתפקים בניתוחן. שנית, הייחוד שלנו כמפלגה יהודית־ערבית. במציאות של הפרדה, אנו מתעקשים על שותפות. בעידן של הסתה לאומנית, אנו מניפים את דגל השוויון הלאומי והאזרחי. ברגע שבו כל צד מתבקש להסתגר בזהותו, אנו אומרים שהמאבק המעמדי אינו מבטל את המאבק הלאומי – אלא מצטלב עמו. זו איננה רומנטיקה; זו קריאה מטריאליסטית של המציאות.

מי ששואל מה נותר מן הקומוניזם, אולי מביט בניסיונות שקרסו ואינו רואה את השינויים המתרחשים. הביטו בעולם היום: משברים כלכליים חוזרים. ריכוז טכנולוגי חסר תקדים. מיליארדרים המחזיקים יותר ממש מדינות. צעירים המחפשים עתיד בתוך מערכת צרכנית בלתי צודקת. כל אלה מחדשים את הצורך בחשיבה ביקורתית רדיקלית. אולי היא לא תמיד נושאת את אותו שם, אך מהותה – ביקורת על ניצול וחתירה לצדק – נותרה זהה.

בוועידה ראיתי צעירים חדשים מצטרפים. בני ובנות מעמד העובדים הנכנסים לראשונה. חברים חדשים השואלים שאלות קשות ללא פחד. אילו היה הקומוניזם רק נוסטלגיה לעבר – לא היינו רואים דור כזה. דורות אינם מצטרפים לזיכרונות; הם מצטרפים לעתיד. איננו טוענים לשלמות. אנו לומדים, בוחנים, מבקרים את עצמנו. גם זה סוד ההמשכיות. מפלגות שהפכו לדוגמה קפואה קרסו. אנחנו מתחדשים משום שאנו מתווכחים. משום שאנו מאפשרים מחלוקת בתוך אחדות מטרה.

מה שנותר מן הקומוניזם הוא ההתעקשות העיקשת שהעולם יכול להיות צודק יותר. ומה שנותר ממפלגתנו הוא היכולת לתרגם התעקשות זו לארגון חי, לתוכנית פוליטית, לברית יהודית־ערבית הניצבת מול גזענות, כיבוש וניצול גם יחד. הוועידה טרם הסתיימה. הדיונים נמשכים. גם המחלוקות. אך האולם המלא היום אומר דבר ברור: רעיון שחי למעלה ממאה שנה, שחוצה בתי כלא, מלחמות ומשברים – איננו רעיון חולף.

ייתכן שהסיסמאות ישתנו, הטקטיקות יתחלפו, והעולם יתעצב אחרת  – אך כל עוד קיים עוול, יהיו מי שיתארגנו נגדו. וכל עוד קיים כיבוש – נהיה בין הראשונים הקוראים לסיומו.

אנחנו כאן.

וממשיכים לדון, להתווכח, לבנות ולהיאבק.