מחקר חלוצי וראשון מסוגו של פרופ' מוחמד אמארה הוצג לראשונה בפאנל בכנס "שפה, זהות וקונפליקט בישראל" שנערך אמש (ראשון) במכללה האקדמית בית ברל. בין המלצותיו של המחק: לא תהיה אפשרות בחירה בין ערבית לצרפתית בלימודים במערכת החינוך. הערבית תהיה שפה שנייה ליהודים, ולימודה יהיה חובה מבית הספר היסודי ועד כיתה י"ב, כמו שהשפה העברית היא שפה שנייה לערבים כיום.
המחקר המקיף של פרופ' אמארה ממכללת בית ברל בחן את מקומה ולימודה של השפה הערבית במרחב האקדמי בישראל. המחקר בדק באמצעות סקר עמדות של 568 סטודנטים ואנשי סגל ערבים ויהודים בארבע אוניברסיטאות המחקר הנבחרות בישראל (חיפה, העברית, תל אביב ובן גוריון בנגב), את היחס למקומה ומעמדה של השפה הערבית בישראל בכלל ובאקדמיה בפרט. בנוסף, המחקר בחן את מצב הוראת השפה הערבית במחלקות ללימוד השפה הערבית בארבע האוניברסיטאות ובאתרי אינטרנט במוסדות ההשכלה הגבוהה. המחקר הראה שהמרחב האקדמי בישראל (וזאת למרות הימצאותו של אחוז ניכר של סטודנטים ערבים באוניברסיטאות השונות), מפלה לרעה את השפה הערבית ותרבותה ומתייחס אליה כשפה "פרטית", ולא כשפת המרחב הציבורי. השפה הערבית נפקדת מהאקדמיה הישראלית כמו משאר המרחבים. אלא אם לצורכי בטחון.
בין המלצותיו העיקריות של המחקר: להפוך את הערבית משפה מאיימת לשפה בעלת משאב ותרומה: הערבית נתפסת בישראל כבעיה וכאיום. כדי שיתרחש שינוי מהותי בתפיסתה של הערבית במרחב הציבורי, אסור שהיא תיתפס כך אלא כמשאב, בין חומרי ובין סימבולי, שיכול לתרום למרחב הציבורי; לאפשר למיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני לממש את זכויותיו הלשוניות בשפת האם: השימוש בערבית בתחום הציבורי יאפשר למיעוט הערבי בישראל לממש את זכותו הטבעית בכל תחומי החיים ויקל עליו לתפקד בצורה נורמלית וללא מכשולים גם באקדמיה ולחזק את הערבית ולעשותה משפה שולית לשפה העומדת במרכז המרחב הציבורי – המדינה, על זרועותיה השונות, צריכה להרחיב את השימוש בערבית בתחומים הציבוריים שבאחריותה, צעד שיתרום ללגיטימציה של הערבית במרחב הציבורי ויעודד יהודים ללמוד אותה ולהשתמש בה אף הם במרחבים הפרטיים.
כמו כן, המחקר דורש הנכחת הערבית ותרבותה במרחב האקדמי: בשילוט, במקומות שנותנים שירות לסטודנטים הערבים, בטפסים ובאתרי האינטרנט של המוסדות להשכלה גבוהה ושל הספריות שלהם. בלוחות השנה האקדמיים יש לציין בבירור את המועדים התרבותיים והלאומיים של הערבים ולעשות את ימי החג של הערבים (מוסלמים, נוצרים ודרוזים) ימי שבתון. בפעילויותיהם של אגודות הסטודנטים וגופים אחרים יש לתת במה לייצוג התרבות הערבית הפלסטינית.
דרך אחרת לקידום השפה הערבית כשפה אקדמית היא על ידי קידום כינוסים בשפה הערבית. לקדם את מעמדה של השפה הערבית דרך חשיבותה האקדמית – על ידי חיוב לימודי ערבית כתנאי לקבלת בגרות, או כתנאי לקבלה ללימודי התואר הראשון, דבר שישפיע באופן אוטומטי על מעמדה, הקשריה וחשיבותה בקרב תלמידי תיכון. עוד מציע המחקר שינויים במחלקות להוראת השפה הערבית – על ידי הוראת הערבית כשפה שנייה, ולא כשפה זרה. שנית, יש לזנוח את הגישה האוריינטליסטית ואת הגישה הביטחונית, המצמצמות את לימודי השפה והתרבות ותוחמות אותם בגבולות שוליים מצומצמים. את השפה הערבית יש ללמד בערבית, ועל ידי כך לשפר את שליטת הלומדים במיומנויות השפתיות ולהעניק לערבית חיות ולגיטימיות.
לדברי פרופ' אמארה יש ליצור "תנאים למרחב אקדמי משותף – יש לבחון את התנאים בקמפוסים התורמים לבניית מרחב אקדמי משותף. כיום המרחב משותף פיזית, אך הוא שייך יותר לנוף העברי. מן הראוי לבחון כיצד אפשר להפוך אותו בהדרגה למרחב משותף לכול, כדי שגם הסטודנט הערבי ירגיש חלק ממנו, לא רק מבחינה פיזית אלא גם מבחינה חברתית ותרבותית". "ולא לשכוח בניית גשרים בין הסטודנטים הערבים לשאר הגורמים במרחב האקדמי: על ידי ה-האפשרות של לימוד קורסים בסיסיים בערבית, כדי להקל על המעבר אל האקדמיה הישראלית; גם סיוע מיוחד לסטודנטים ערבים בשנותיהם הראשונות באוניברסיטה; וגם לקדם באופן אקטיבי פעולות שמטרתן בניית גשרים בין האוכלוסיות השונות בקמפוס, כולל לימודי ערבית מדוברת לסטודנטים היהודים, ערבי תרבות ערבית לכלל הסטודנטים בקמפוס, ועוד", הוסיף.
אף על פי שהשפה הערבית הינה שפה רשמית, בפועל היא שולית כמעט בכל התחומים והינה שפה נחותה יותר מן השפה הערבית ובהרבה מן המקרים מן האנגלית שאינה שפה רשמית. המרחב האקדמי ,מתנהל ברובו בשפה העברית, אינו נתפס כמרחב אקדמי משותף לערבים וליהודים אלא נתפס כשייך לקבוצה אחת בלבד. בכל הנוגע לקידום השפה הערבית, האקדמיה לא מחוללת שינוי, היא אפילו מפגרת אחרי מרחבים אחרים. כאמור, המחקר המלא הוצג אמש והינו חלק ממיזם משותף לקידום השפה הערבית במרחב האקדמי הישראלי של מכון ון ליר בירושלים, מרכז דיראסאת – מרכז ערבי למשפט ומדיניות, ועמותת סיכוי – העמותה לקידום שוויון אזרחי. יצוין שבמהלך השנה, נערכו כנסים בארבע האוניברסיטאות ברחבי הארץ – אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת חיפה. הכנסים שנערכו בשפה הערבית, דנו בהיבטים מחקריים שונים הנוגעים לשפה הערבית, בתחומי המשפט, התרבות ועוד. מבין מובילי המיזם, ד"ר יונתן מנדל התייחס בכנסים להשלכות של קידום השפה הערבית כשפה אקדמית בקמפוס – "כשפת הרצאה ושפת דיון , וזאת לאחר כמעט שבעה עשורים בהם הערבית לא הייתה קיימת בחיי הסטודנטים בארץ".
