שר החינוך והמקרתיזם, יואב קיש, החליט לאחרונה לא להעניק לסוציולוגית המוערכת פרופ' אווה אילוז את פרס ישראל כיוון שב-2021 חתמה על אמנה הקוראת לחקור חשד לביצוע פשעי מלחמה בשטחים הכבושים בידי ישראל. במאמר דעה שפרסמה בעיתון "הארץ" כתבה: "לא אחזור בי מחתימתי כי לא אתכופף אל מול הניסיון לגרום לאזרחים שנלחמים על עתידה של המדינה להיכנע לתכתיבים של שר."
פובליציסטים כמו ענת קם ראו בהחלטתו של קיש לא להעניק לאילוז את פרס ישראל דבר חיובי: "אני מקווה שאילוז לא מהרהרת בכך כלל. ראשית, כי אין פסול בפנייתה לבית הדין בהאג, ואין לה על מה להתנצל. להפך. עליה להתגאות בדאגתה לדמותה המוסרית של ישראל, לא להתבייש בה". טוב שכותבי המאמרים והמפגינים ברחובות החלו לנקוט גישה תקיפה יותר כלפי השלטון.
"רגשות נגד דמוקרטיה" (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד), ספרה האחרון של אווה אילוז שנכתב יחד עם אביטל סיקרון תלמידתה, יצא לאור לפני כשנה, כמה חודשים לאחר אירועי 7 באוקטובר. בישראל גאו רגשות נקם אנטי- דמוקרטיים ואנטי-אנושיים שייצרו את הדלק למלחמת הנקם על עזה. חומר הבעירה חצה מחנות פוליטיים מובחנים והקהה את הגבול בין תומכי ההפיכה המשטרית לבין מתנגדיה, שעד לאותו רגע כתשו אלה את אלה. בספרן, חוקרות אילוז וסיקרון את המרכיב הרגשי בעליית הפופוליזם הלאומני בישראל ואת המבנה הרגשי שהאיץ תהליכים אנטי-דמוקרטיים. תהליכים אלה החלו קודם לכן, כפי שזיהה בנאומו ב-2016 הכוכב העולה של מחנה המרכז- שמאל יאיר גולן.
מבוא לפשיזם
בשנים האחרונות, נמצא החקר הפסיכולוגי-פוליטי בנסיקה. הקושי של חוקרים מחוגים למדעי המדינה להסביר ולנתח את השינויים המואצים בחברה הישראלית פוצה בידי חוקרים של פסיכולוגיית המונים. אילוז וסיקרון רואות בפופוליזם הלאומני "מבוא לפשיזם", משטר שאיננו פשיסטי במלוא מובן המילה אלא משטר המאמץ סממנים פשיסטים כמו: סימון אויבים פנימיים; שנאת האליטות או הדיפ סטייט במינוח טראמפיסטי-ביביסטי; אנטי אינטלקטואליזם; וקשירת קשר גורדי בין זהות, לאומיות, דת ואדמה. "בספר זה אנו טוענות כי הפוליטיקה הפופוליסטית בישראל מוהלת יחדיו ארבעה רגשות ספציפיים – פחד, סלידה, טינה ואהבה – והופכת אותם לווקטורים דומיננטיים בתהליך הפוליטי."
הפופוליזם כמו הפשיזם דוגל בפוסט-אמת, ברלטיביזם מוסרי ובעיוות מתמיד של תמונת המציאות. הרגשות השליליים המניעים את הפוליטיקה הישראלית הם הפוליטיקה הביביסטית ההרסנית. הפלישה לישראל של ארגון החמאס העניקה "תוקף" לרגשות השליליים שתומכי הממשלה וחלקים ממתנגדיה חשו עוד קודם לכן. מצב זה סייע לממשלה לטייח בהצלחה את מחדליה הנוראים, להפקיר את החטופים בשבי חמאס, ולגייס תמיכה בקרב מתנגדיה למלחמת אין סוף ולפטמם ברגשות נקם.
נטייתנו לניתוח שכלתני של העובדות מתקשה לעמוד מול הקסם של המציאות הפופוליסטית הלאומנית. הרגשות מחליפים את הרציונל או את השכל הישר, הנסיגה לעולם הקדם מודרני או הקדם תבוני מאפשרים לשלטון ללוש ולעצב את המציאות כראות עיניה, הפוליטיקה כמרקחה.
הפחד האמיתי מערעור הביטחון שיצרה ממשלת הימין הפך חרדה קיומית. הסלידה מהאחר או השונה (הערבי או איש השמאל) והטינה המוצדקת כלפי השיטה ההיפר-קפיטליסטית, הומרה בטינה כלפי האליטות וכלפי קבוצות חברתיות שונות. הגאווה הלאומית הבדלנית, הנחשבת כנאמנות לעם, מעצבת את הנפש הישראלית בעת הזאת. המציאות הכאוטית והבעבוע הרגשי אפשרו לגורמי ימין קיצוני להעצים ולעודד רגשות פוליטיים אלה, המחזקים את הממשלה ומקשים על הפלתה. "מבחינה פוליטית, רגש הטינה הוא החמקמק ביותר מכל הרגשות הנידונים בספר הזה, כי הוא קשור לדרישות דמוקרטיות אמיתיות לשוויון. באווירה של פרטיקולריזם ונקמה, מנהיגים אנטי-דמוקרטיים יכולים בקלות להשתמש בדרישות אלו ולחתור תחתיהן". כותבים כמו אבישי בן חיים עשו מכך קריירה ציבורית.
לפנות גם לרגש
אל לנו, אנשי השמאל הדמוקרטיים, להתעלם מהסנטימנט הציבורי. העולם איננו רק עובדות קרות, יש אמת ויש מאבק על טיבה. כדי להיאבק בפופוליזם הלאומני צריך לפנות גם לרגש וליצור נרטיב משותף – דמוקרטי. הרי דמויות ציבוריות בעלות כוח רב נאבקות השכם וערב על הגדרת האמת והרשתות החברתיות בבעלותן של אנשי הימין הקיצוני מאסק וצוקרברג מטפטפות רעל מתמיד.
אילוז וסיקרון מציעות להחליף את הטינה, הסלידה והפחד ברגש האחווה שהוא רגש דמוקרטי מובהק, אוניברסלי, החוצה מחנות חברתיים ומעמדות. בספרן טוענות המחברות, כי רעיון האחווה קיבל ולא בצדק את תשומת הלב המועטה ביותר מבין שלושת הערכים שהובילו את המהפכה הצרפתית "חירות, שיווין ואחווה".
הספר "רגשות נגד דמוקרטיה" איננו קריאה לפעולה ואינו ניתוח קונקרטי של שיטת המשטר הפופוליסטית-הלאומנית הישראלית. זה ניתוח משכנע של הרגשות הדומיננטיים בספירה הציבורית הישראלית: "לחברה האזרחית בישראל יש סיכוי להתחדש רק מתוך דיאלוג נמרץ בין דת יהודית דינמית, ששואבת מהיבטים אוניברסליים של היהדות, ובין תרבות פוליטית אוניברסלית רבת עוצמה שתדע להחיל זכויות אדם מלאות גם על מיעוטים לא יהודיים". אך אוניברסליזם כשלעצמו איננו מספיק, אנחנו צריכים שוויון ואחוות עמים.
