השבוע מציינים ברחבי העולם מלאות 64 שנים להטלת  פצצות האטום על הערים היפניות הירושימה ונגאסקי. פשע מלחמה זה שירת בעיקר את שאיפת ארצות-הברית להפגין את עליונותה הצבאית ואת חתירתה להגמוניה עולמית בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה.

בעשרות השנים שחלפו מאז השואה הגרעינית הזאת, שהפילה מאות אלפי קורבנות וזיהמה את האוויר והקרקע ביפן בקרינה רדיו-אקטיבית, מתנהלת מערכה בינלאומית לאיסור הפיתוח, האיחסון והשימוש בנשק גרעיני ובכל נשק אחר להשמדה המונית.

בשנת 1968 נחתמה לראשונה האמנה לאי-הפצת הנשק הגרעיני, שעד כה חתמו עליה 189 מדינות, לרבות חמש מדינות החמושות בנשק גרעיני: ארצות-הברית, בריטניה, צרפת, רוסיה וסין. רק ארבע מדינות בעולם אינן חתומות על האמנה: ישראל, הודו, פקיסטן וקוריאה הצפונית. לפחות לגבי שלוש הראשונות ידוע, כי יש ברשותן נשק גרעיני. בשעתו גם חתמו ארצות-הברית וברית-המועצות על הסכמים להגבלת ניסויים גרעיניים ולצמצום הפיתוח של אמצעי שיגור כמו טילים בין יבשתיים.

 והנה, בניגוד לכל הגיון, דווקא מישראל הקטנה והפגיעה, ואפילו מסביבתו הקרובה של ראש הממשלה נתניהו (יועצו הביטחוני עוזי ארד)  יוצאים קולות בזכות השימוש בנשק גרעיני בעימות שאולי יתרחש עם אירן. חשוב להדגיש, כי כל אופציה כזאת כרוכה בתיאום מלא, גלוי או סמוי, עם הממשל של ארה"ב.

הנשיא אובאמה הכריז לאחרונה על כוונתו לפעול לצמצום מלאי הנשק הגרעיני. אך מארה"ב נשמעים גם קולות אחרים. השבוע מבקר בישראל אריק קנטור, המצליף של הרפובליקאים בקונגרס האמריקאי, ששב והדגיש, כי מנקודת ראותו, "ישראל נמצאת בחזית המלחמה האידיאולוגית עם האיסלם הקיצוני". בהקשר זה הוא תמך בעמדה המסוכנת של נתניהו, לפיה קיימת אופציה צבאית בעימות עם אירן.

לכן נודעת חשיבות רבה לפעילות הציבורית בישראל נגד פיתוח, אחזקה ושימוש בנשק גרעיני ולמען מזרח-תיכון חופשי מנשק להשמדה המונית