מאת תמר גוז'נסקי
לפי דרישתו של היו"ר אהוד ברק, מתכנס השבוע מרכז מפלגת העבודה לדון בהצעתו של ברק להצטרף לקואליציה בראשות נתניהו ובהשתתפות גזעני "ישראל ביתנו". בהצעת ברק להצטרפות לממשלת הימין הקיצוני תומכים בהתלהבות השרים בן אליעזר ושמחון, סגן השר וילנאי, ויור" ההסתדרות עופר עיני.
לפי פרסומים בתקשורת, המגעים בין ברק לנתניהו בדבר החבירה לממשלה נמשכים מאז נודעו תוצאות הבחירות. פרשנים מעריכים, כי אם מרכז מפלגת העבודה ידחה את ההצעה להיכנס לקואליציית נתניהו-ליברמן, ברק עצמו יצטרף אליה ויכהן בתפקיד שר הביטחון.
בראיונות לתקשורת הבהיר ברק, כי הוא רואה בהצטרפות לממשלה "אינטרס של המדינה", וכי בעצם לא דרש מתניהו כל שינוי בקווי היסוד, שסוכמו בין הליכוד לבין ליברמן. בתשובה לשאלה, מדוע לא דרש מנתניהו את מה שדרשה ציפי לבני, יו"ר קדימה – להסכים לעקרון של "שתי מדינות לשני העמים", השיב ברק, כי העבודה אינה מפלגת שמאל, אלא מפלגת מרכז…
הדרישה של ברק ממפלגתו לזחול פנימה לממשלת נתניהו עוררה את הזעם של הרוב בסיעת העבודה בכנסת. חברי כנסת בסיעה, וביניהם – אופיר פינס-פז, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ, דניאל בן סימון ואיתן כבל (המכהן כמזכ"ל המפלגה) התבטאו בחריפות נגד ההצעה והאשימו את ברק ברדיפה אחר כסא על חשבון הרס המפלגה.
העימות הפנימי סביב שאלת ההצטרפות לממשלת נתניהו-ליברמן יוביל, ככל הנראה לפילוג בין ברק ותומכיו לבין מתנגדי ההסתפחות לימין הקיצוני.
שאלת ההצטרפות לקואליציית נתניהו-ליברמן היא אכן שאלה פוליטית עקרונית, שכן משמעותה – מתן הכשר למדיניות השוללת כל נסיגה מהשטחים הכבושים, הדוגלת בהרחבת ההתנחלויות, והמציבה כמטרה את "חיסול החמאס" באמצעים צבאיים ואת החרפת המצור על עזה. זה מתן הכשר למדיניות הטרנספר ו"מבחן הנאמנות" של ליברמן ולמדיניות הניאו-ליברלית הקיצונית של נתניהו.
זו גם שאלה עקרונית לגבי מטרותיה של מפלגת העבודה, מקומה במפה הפוליטית ועתידה. "אהוד ברק עשה הכל בדרך לחיק החם של הקואליציה: נפגש עם נתניהו בלילה והכחיש את המגעים בבוקר. הרגיע את כבל אחד הצהריים והפת את מילתו לפנות ערב. פירק את העבודה לרסיסים לאחר הבחירות ולרסיסים קטנים עוד יותר בשערי משרד הביטחון. בבחירות הבאות, קדימה תהיה האלטרנטיבה השלטונית היחידה, אם לא תתפצל בעצמה" (יוסי ורטר, "הארץ", 20.3).
אפשר להבין את מתנגדי ההצטרפות מקרב הנהגת העבודה, המעלים נימוקים פוליטיים והמזהירים, שהצטרפות כזאת תחסל סופית את מפלגת העבודה. אך בכל זאת מתבקשת השאלה:
האם חתירתו של ברק להסתפחות לקואליציית נתניהו-ליברמן אינה המשך ישיר לעמדותיו המדיניות, השוללות אפשרות להגיע להסכם שלום עם הרשות הפלסטינית, ולמדיניות הכוח, שבא לידי ביטוי שוב במלחמת עזה על פשעיה?
גם תחת הנהגתו של ברק וגם תחת הנהגתו של עמיר פרץ, מפלגת העבודה השילה מעצמה בעקביות כל סממן סוציאל-דמוקרטי, כל מדיניות חליפית של שלום תמורת שטחים, כל חתירה לצמצום פערים חברתיים ולבלימת ההפרטה. עמיר פרץ היה שר הביטחון של מלחמת לבנון השנייה; אהוד ברק היה שר הביטחון של מלחמת עזה – שתי מלחמות תוקפניות, הרסניות, שלא הביאו ביטחון ולא פתרו שום בעיה, אך שירתו היטב את מדיניותו הכוחנית והגזענית של הימין הקיצוני.
מאלה במפלגת העבודה, שקצה נפשם במופע הדבקות בכסא המיניסטריאלי, שמציג ברק, שרואים עצמם כנמנים עם מחנה השלום והשמאל – מצופה שיעשו מעשה ויתנו יד לכינונו בישראל של שמאל חדש, פלורליסטי, החותר לשלום צודק, לחברה צודקת, ולשוויון אמיתי לאזרחים הערבים.
