מה למרצ ולסנהדרין?

 

מאת יצחק לאור. הטור פורסם בעיתון "הארץ".

 

ב-17 באוקטובר הוציא בית הדין הבינלאומי של הסנהדרין, רח' רחל אמנו 47 בירושלים (וליתר דיוק, ועדה הממונה לחקור מטעמו את פרשת גולדסטון, את האו"ם ואת ממשלת ישראל), צו מניעה ובו איסור על מועצת הביטחון של האו"ם, או על כל מוסד אחר של הארגון, לדון בדו"ח גולדסטון. בגרסתו בשפה האנגלית נפתח הצו במלים "בשם אלוהים, שליט היקום". חתומים עליו שבעה חברים, בעיקר רבנים, ודוברם הוא פרופ' הלל וייס.

הנה עוד מקום שבו חוסל הפער בין סהרוריות הימין הקיצוני לבין "הזרם המרכזי" של הפוליטיקה הישראלית. לא רק בנימין נתניהו, כמו הסנהדרין, דורש מהקהילה הבינלאומית לשנות את דיני המלחמה כך שמעשי צה"ל יהפכו לחוקיים, אלא גם אהוד ברק מזהיר מפני חקירה של קצינים וחיילים.

ראוי לנער את הראש מול המראה הזאת ולהיזכר במה שהיה פעם "שסע", נניח בנובמבר 1995, לעומת גן העדן של הפיוס: הלל וייס ואהוד ברק, בנימין נתניהו ואלי ישי, כולם באותה סירה – נשבעים בצה"ל, מנענעים את עליונותו המוסרית, כאילו שני צה"ל בעולם: זה שבארץ, שכולנו מכירים אותו מחיינו, וזה שבשמים, שאותו אנחנו ממלמלים בקדושה.

קל ללגלג על נתניהו המסכן: לא רק שהיה באופוזיציה בזמן המלחמה, ולא רק שהוא גם שר החוץ בפועל – הוא גם מנהיג העם, בשם האב וההדר הז'בוטינסקאי, ודווקא עליו מוטל עכשיו להתכופף ולהסביר לעם הגאה בצה"לו: ישראל אינה מדברת "בשם אלוהים, שליט היקום", אלא כאשר ארצות הברית מרשה לה.

קל ללגלג על ציפי לבני, שמצצה את עצמותיה של מרצ בשם השלום, אחרי תפקידה המרכזי במלחמה. אבל מה אומרת מרצ על הדו"ח? מה אומרים שרידי "השמאל הציוני" על הדרישה לחקור את צה"ל? מה הם אומרים על ההפרדה שעשה, למשל, זאב שטרנהל, בין הדרג המדיני לצבא? כאילו ירי של זרחן על בני אדם יכול להסתתר מאחורי "קבלת פקודות". מה הם אומרים, מדריכיו המזדקנים של השומר הצעיר, על הטיעון "קיבלתי פקודה"?

שתיקת מרצ היא רק סימפטום. דווקא לה עמדה הלוליינות ההיסטורית של "תורת השלבים": "בשלב הראשון" היתה המלחמה צודקת, ואחר כך כבר לא. כמה ילדים צריכים למות בשביל "כבר לא", וכדי להבין שאסור לתנועת שמאל להשתתף במשחקים הצבאיים של ישראל ולו רק בגלל הוויכוחים הפוליטיים שאחרי המלחמה? הבה נודה, כל המפלגות הציוניות השתכרו בזמן המלחמה. עכשיו נדמה כאילו הוכו סנוורים. פשוט הנגאובר.

מאז "העסק הביש" ב-1954, ברור שהצבא – לא חשוב אם עסק בשקרים, זיופים, חיפוי ואפילו חיפוי על מרגלים – מחוסן מחקירה של ממש. אסור לגעת בו, גם בישראל של שנות החמישים (אז ניטש הקרב בין מערכת פוליטית חזקה מאוד לצבא חלש יחסית), ואפילו בישראל של העשור שלנו. רק לכאורה כל הסמלים המקודשים מתו (ועדת אגרנט, ש"הסתפקה" בראשי הצבא, נידונה ברותחים). אי אפשר לגעת בצבא.

לפני שעורר את ה"פרשה" מחדש, בעודנו מזכ"ל ההסתדרות אי-אז בסוף שנות החמישים, אמר פנחס לבון: "אין ספק ש(משה) דיין הינו חייל מצוין, אך טבע החיים הדמוקרטיים הוא שלאחר שהחייל פשט מדיו ונכנס לזירה הציבורית – דעותיו נבחנות לגופן והתהילות הצבאיות אינן יכולות לכסות על הנזק".

ועוד אמר אז לבון, את מה שצריך היה לרסס על ביתו של אהוד ברק: "האמרה על הניגוד בין החייל שזחל בין הקוצים לבין המנהיגים האזרחיים, לאמרה זו יש צלילים מוזרים ומדאיגים ביותר". ולבון אמר את זה כשאנשי הצבא רק ניסו להתגנב לפוליטיקה. העובדה שלא הפכנו את פרישתם לפרישה של ממש היא חלק מאסוננו, שבו הם הבלורית שלנו, ואנחנו עורף נצחי