כחלק מהתוכנית לשפר את החינוך התיאורטי בתוך התנועה, אני רואה צורך בכתיבת הסבר מרקסיסטי לסוגיית המעמד ומאבק המעמדות ולתקן את הטעויות והתפיסות השגויות אשר רווחות בקרב חברים, במיוחד אלו אשר הצטרפו לתנועה לאחרונה. כקומוניסטים אנחנו מכירים באופן רשמי בפרולטריון כבסיס החברתי של התנועה ובמאבק המעמדות כתופעה אשר מניעה את ההיסטוריה, אך בפועל חלק מן הפעולות המעשיות שלנו כתנועה אינן לוקחות את הסוגייה המעמדית בחשבון ומסתכמות בפוליטיקה אקטיביסטית בלתי יעילה. הפעילות המעשית שלנו מושפעת במידה רבה מן התאוריה הפוליטית איתה אנחנו יוצאים לפעילות, ולכן אין זה מפתיע שטעויות תאורטיות לבסוף יתגשמו בפעילות פוליטית שגויה. המטרה של מאמר זה היא לבאר את התפיסה המרקסיסטית הדיאלקטית של מעמד, להגדיר את הפרולטריון הן בפני עצמו והן בתוך החברה הקפיטליסטית בה אנחנו חיים, ולהסביר את מקומו ההיסטורי של הפרולטריון ואת התפקיד של הקומוניסטים בתוך הפרולטריון. הניסיון ההיסטורי של תנועת העובדים הבינלאומית מראה שמפלגות אשר מחזיקות בתאוריה מהפכנית נכונה ממשיכות לפעול פוליטית בצורה נכונה ואפילו לנצח במאבקים רבים, כפי שהוכיחו המפלגות הקומוניסטיות ברוסיה, סין, וייטנאם ואף מפלגתנו שלנו לאורך מאה שנות מאבקינו. בשל כך, שיפור ההבנה שלנו כקומוניסטים את התאוריה של מאבק המעמדות הוא הצעד הראשון בדרך לחיזוק והעמקת המקום שלנו בתוך הפרולטריון.

ההגדרה המרקסיסטית של מעמד

לפני שנוכל לדבר על הפרולטריון כמעמד, יש לתפוס את ההגדרה המרקסיסטית של מעמד בצורה נכונה. התפיסה לפיה החברה מחולקת למעמדות והמושג מעמד בעצמו הקדימו את תקופתו של מרקס באלפי שנים, מכיוון שהחברה המעמדית הקדימה גם היא את מרקס באלפי שנים ובשל כך הצמיחה באופן טבעי תפיסות שונות של מעמד ומאבק מעמדות. עתיקות הימים של מושג המעמדות גורמת לכך שקיימות הגדרות רבות מספור לגבי מה הוא מעמד ומה הוא מאבק בין מעמדות. בשל כך, אין זה מפתיע כלל כי ישנם חברים רבים אשר באופן בלתי-מודע מחזיקים בתפיסה שגויה שאינה מרקסיסטית לגבי מה הוא מעמד וכיצד משתתפים במאבק מעמדות. ההגדרה המרקסיסטית למעמד היא היחידה ששימושית לנו כתנועה פוליטית מכיוון שהיא בנויה על בסיס המטריאליזם הדיאלקטי ולכן רק היא מסוגלת להוביל להתפתחות מתקדמת של החברה. התפיסה המרקסיסטית של מעמד מורכבת משני חלקים שונים אך קשורים באופן בלתי ניתן להפרדה: הבסיס החומרי של מעמד, ומבנה העל הפוליטי והתרבותי של מעמד. הבסיס החומרי של מעמד מורכב מהיחסים החברתיים והכלכליים אשר בני קבוצה מסוימת משתתפים בה על בסיס יומיומי בתוך מערכת כלכלית מסוימת. מערכות היחסים הכלכליות של אדם מסוים מוגדרות על ידי שאלות כמו האם הוא בעל רכוש או חסר רכוש, האם הוא בן חורין או משועבד, מאיזה סוג עבודה הוא מתפרנס, האם הוא מנוצל על ידי אדם אחר או מנצל אחרים, ועוד. לדוגמא, את הבורגנות של ימינו אפשר להגדיר כאנשים חופשיים אשר מחזיקים באופן פרטי באמצעי הייצור, המתפרנסים על ידי עבודה לא יצרנית כמו מכירה של סחורות בשוק וניצול של המוני העובדים. חשוב לציין כי מעמדות כלכליים מסוימים אינם בהכרח תוצר של חברה מסוימת או שלב מסוים בהתפתחות הכלכלית של חברה, ושייתכן מצב בו מעמד אחד קיים במספר שלבים של התפתחות החברה תחת תנאים כלכליים שונים. אם נחזור לדוגמה שלנו, הבורגנות המודרנית היא התפתחות של הבורגנות הישנה של החברה הפיאודלית, בה הבורגנים היו סוחרים, בנקאים, בעלי מקצועות חופשיים ותפקידים אחרים של שכבת העלית העירונית. בתוך הכלכלה הפיאודלית הם היו בעלי תפקיד שולי יחסית ולא שיחקו תפקיד היסטורי משמעותי, לפני המעבר לחברה הקפיטליסטית אשר הסיר מהם את ההגבלות הרבות של הפיאודליזם ואפשר להם לתפוס את תפקיד המעמד השולט, עליו ארחיב בהמשך. נקודה זו חשובה בתהליך ההגדרה של מעמד, מכיוון שאין להפריד את היחסים הכלכליים של אדם או קבוצה מסוימת מהשלב הכלכלי המסוים בו הם קיימים.

גם לאחר שזיהינו את היחסים הכלכליים של אדם מסוים אין זה מספיק בשביל לומר כי זיהינו את המעמד. כשאנחנו מדברים על מאבק מעמדות, מובן שאנחנו מדברים על מאבק פוליטי, ושבאופן זה מעמד הוא צד פוליטי ולא רק כלכלי. אדם בודד אינו מספיק בשביל לכונן מעמד, מכיוון שפוליטיקה היא תהליך חברתי ביסודו ולא רק מאבק בין פרטים. קבוצה מסוימת של אנשים גם היא אינה מספיקה בשביל להוות מעמד מכיוון שכדי להיות צד פוליטי הקבוצה צריכה להיות מגובשת מספיק בשביל לאמץ דרישות פוליטיות משותפות ולהילחם למען הגשמת הדרישות האלו. גיבוש ברמה כזו דורש גם שהקבוצה תכיר בעצמה כקבוצה וגם שתתארגן פוליטית כקבוצה – במילים אחרות גיבוש קבוצת אנשים לכדי מעמד דורשת תודעה מעמדית וארגון מעמדי. כאשר קבוצה כלכלית מסוימת מתגבשת בצורה פוליטית ונאבקת למען האינטרסים המשותפים של חבריה ניתן לראשונה להגדירה כמעמד לפי המרקסיזם. מרקס הבחין בין קבוצה כלכלית לבין מעמד וכינה אותם "מעמד בפני עצמו" ו"מעמד בשביל עצמו", ובשל כך שם דגש על סוגיית התודעה המעמדית והארגון המעמדי לכל אורך פעילותו האינטלקטואלית והפוליטית.^[1] נקודה נוספת שראוי לציין היא שהיכולת של מעמד מסוים לקדם תודעה מעמדית בקרב חבריו תלויה במידה רבה ביכולת הארגונית של אותו המעמד. ככל שהארגון המעמדי חזק יותר, כך המעמד יכול להשקיע יותר משאבים בצורה יעילה לקידום התודעה המעמדית. מעמד שפועל "בשביל עצמו" הוא מעמד אשר מבין את מקומו ההיסטורי בתוך החברה והמערכת הכלכלית ויודע מה יש לעשות במישור הפוליטי בשביל לקדם את עצמו. המעבר בין קבוצה כלכלית למעמד יכול להתרחש רק כשהתנאים החומריים (למשל, רמת ההתפתחות הכלכלית) מאפשרים זאת וכאשר ישנו צורך מוחשי במאבק למען הזכויות של הקבוצה. למשל, הבורגנות הצרפתית ארגנה את עצמה לכדי מעמד בזמן המהפכה הצרפתית רק לאחר מאות שנים של התפתחות כלכלת הסחר אשר חיזקה אותה ובתגובה לעריצות הפיאודלית של המלוכה האבסולוטית הישנה. לולא התנאים המקדימים הללו הבורגנות לא הייתה מתגבשת לכדי מעמד ולא הייתה מסוגלת להפיל את המלוכה הפיאודלית ולהחליפה ברפובליקה בורגנית. זאת היא גם הסיבה מדוע חברות שונות מתקדמות בקצב שונה מבחינה פוליטית וחברתית – מאבק מעמדות הוא הכוח הדוחף את כל ההתפתחות האנושית, ובשל כך התפתחות מהירה ומוצלחת יותר של מעמדות ומאבק המעמדות מובילה גם להתפתחות חברתית מהירה יותר.^[2]

חשוב לציין כי לא כל מעמד הוא בהכרח מעמד מהפכני – כלומר מעמד אשר מחזיק באינטרס להחליף את השיטה הכלכלית והפוליטית הנוכחית בשיטה מתקדמת יותר. בכל חברה נתונה יכולים להתקיים מספר רב של קבוצות כלכליות שונות, אשר לעתים גם נאבקות למען האינטרסים שלהן ובכך גם מתנהגות כמעמד בשביל עצמו, בלי שיתנגדו באופן מהותי למערכת הנוכחית בכללותה. כמובן יש לציין את המעמד השולט, כלומר המעמד אשר מרוויח בצורה המהותית ביותר מן המערכת הקיימת ובאופן טבעי הוא גם זה שמחזיק במדינה כדיקטטורה בשביל עצמו. המעמד השולט בעצם הגדרתו אינו מעוניין בהחלפת המערכת הקיימת אלא להיפך, מעוניין בשימורה ללא שינוי ככל האפשר, ולצורך זה ישתמש בכוחה המלא של המדינה כדי לדכא את המעמדות המהפכניים. סוג נוסף של מעמד "ניטרלי" שכזה יכול להיות מעמד אשר אמנם שונה ביחסיו הכלכליים מן המעמד השולט, ובכך גם מחזיק באינטרסים שונים ממנו, אך אינו מעוניין בשינוי מוחלט של החברה הקיימת. דוגמא לכך היא מעמד ה"חקלאים" – אותם בעלי נכסים כלכליים קטנים אשר קיימים לצד הבורגנות הגדולה בחברה הקפיטליסטית (כולל זו ה"עוסקת" בחקלאות), אך נבדלים ממנה הן בסוג עיסוקם והן בסדר הגודל של רכושם, ומתפרנסים ממכירת תוצר חקלאי בשוק. מעמד זה תלוי בכלכלת הסחורות, עקרון הרכוש הפרטי ולעתים רבות גם בעבודת השכר ולכן אין לו אינטרס מובנה בביטול הקפיטליזם (ובמקרים רבים יש לו את האינטרס ההפוך). עם זאת, בשל התחרות הבלתי הוגנת מצד הבורגנות הגדולה וגורמים אחרים ייתכן מצב בו החקלאים העצמאיים יתארגנו פוליטית כמעמד וידרשו שינויים במדיניות (למשל, הענקת סבסוד חקלאי או הטלת מכסים על ייבוא). מאבק זה יכול להתקיים בלי לקרוא תיגר על המערכת הקפיטליסטית בכללותה ובלי הצטרפות החקלאים למחנה המהפכני. הסיבה לקיומם של מעמדות מסוג זה היא העובדה שחברות מעמדיות בדרך כלל אינן מייצגות שלב כלכלי מסוים בצורה טהורה לחלוטין, ומשמרות בתוכן שרידים של שיטות ייצור קודמות ואף אלמנטים של שיטות ייצור משניות אחרות. דוגמא לכך היא שבמדינות רבות, בפרט אלו שהיו קולוניאליות וקולוניאליות-למחצה, שיטות חקלאיות פיאודליות נשארו לצד התפתחות של יחסים קפיטליסטיים, בעיה אשר מלווה רבות מהן עד היום. בחברות-פיאודליות למחצה מסוג זה יכולת ההתפתחות של הכלכלה נפגעת ולכן אינן מפתחות התפלגות מעמדית "מושלמת" אשר מאפיינת קפיטליזם טהור. חשוב לציין כי גם במדינות בהן חוסלו שאריות הקפיטליזם יש שכבה מוגבלת של בני מעמדות נוספים כמו עובדים עצמאיים, בעלי עסקים קטנים ואף אנשים אשר נמצאים מחוץ למערכת הכלכלית הקפיטליסטית – אם כי אלו הולכים ומתמעטים עד כדי חוסר חשיבות בהתאם לריכוזיות הכלכלית של כלכלת השוק.

לאחר שראינו שעצם קיום יחסים כלכליים מסוימים אינו מספיקים בשביל לבנות מעמד, נותרנו עם שאלה אחרת – מדוע אנשים רבים בעולם אמנם שייכים לקבוצה כלכלית אחת, בעוד שפוליטית הם תומכים באינטרסים של מעמד אחר לחלוטין? מדוע כל כך הרבה פועלים מצביעים למפלגות בורגניות אשר פוגעות באופן ברור ובוטה באינטרסים שלהם עצמם? – תשובה אחת לשאלה זו יכולה להיות פשוט טעות בזיהוי המעמדי של אותם אנשים. בגלל שגיאה בהבנה של מהו מעמד, או מי משתייך למעמד מסוים אנחנו מופתעים מהשתייכות פוליטית של פרט שבכלל לא אמורה להפתיע אותנו. תשובה זו אולי נכונה בחלק מהמקרים, אם כי אינה יכולה להיות נכונה בכולם או אפילו ברובם. תשובה נוספת אשר אנחנו מוצאים במרקסיזם היא בתופעת התודעה הכוזבת. כל פרט בחברה יכול להגיע למצב בו הוא מזדהה אידיאולוגית ופוליטית עם קבוצה שאינה בהכרח מייצגת את הקבוצה הכלכלית אשר אליה הוא משתייך. קבוצה זו יכולה להיות קבוצה כלכלית אחרת או קבוצה שאינה כלכלית בכלל (למשל, לאום, גזע, דת, מגדר וכו'). הזדהות זו לעתים קרובות מובילה לכך שהאדם ישתייך פוליטית למעמד נפרד מזה שקבוצתו הכלכלית מרכיבה. אדם עם תודעה כוזבת יעדיף להשתתף במאבקים משניים בתוך החברה המעמדית (למשל בתחום התרבות והדת וכו') במקום במאבק המעמדי אשר אחראי לפיתוח החברה האנושית. אפשר לשים לב כי ברוב המקרים תודעה כוזבת מסייעת דווקא למעמד השליט, מכיוון שהיא מעודדת אנשים להשלים עם המצב הכלכלי-פוליטי הקיים ולהימנע ממאבק מעמדי, ולכן אין זה מפתיע שהמעמדות השליטים לאורך ההיסטוריה השקיעו מאמצים רבים בפיתוח תודעות כוזבות מסוגים שונים. אף אדם לא נולד עם תודעה פוליטית משום סוג, אלא מפתח אותה במהלך חייו לאור הניסיון האישי שלו והחוויות שלו בתוך החברה שבה הוא גדל. באותה מידה שאדם מפתח תודעה כוזבת הוא יכול להחליפה בתודעה פוליטית נכונה בזכות הניסיון המעשי שלו והחוויות שהוא חווה.

אלו הן הנקודות העיקריות אשר צריך להכיר כדי להבין את התפיסה המרקסיסטית לגבי המעמד ומאבק המעמדות: המעמד אינו מתייחס אך ורק לקבוצה כלכלית, אלא לקבוצה כלכלית אשר מבינה את תפקידה ההיסטורי על ידי תודעה מעמדית, ונאבקת כדי לקדם את האינטרסים שלה באמצעות ארגון מעמדי. כאשר אנחנו מדברים על מעמד איננו מתייחסים לפרט או לקבוצה של פרטים, אלא אל המעמד בכללותו. מעמד יכול להיות מהפכני, ניטרלי או אנטי-מהפכני, הבחנה שנקבעת על פי מאפייניו שלו כמעמד ובתנאים החומריים של אותה החברה. כל אדם המשתייך לקבוצה כלכלית מסוימת יכול באופן פוטנציאלי להיות חלק מאותו המעמד "בשביל עצמו", אפילו אם הוא מחזיק כרגע בתודעה פוליטית כוזבת. לאחר שהבנו את ההגדרה המרקסיסטית למעמד, אפשר להבין את ההגדרה המרקסיסטית של הפרולטריון כמעמד.

הפרולטריון מהו?

לפני שנכנס להגדרה המרקסיסטית של הפרולטריון, יש לסדר בלבול מסוים הנובע מהשימוש הרווח במונח "המעמד העובד" הן בקרב חברים והן בקרב הציבור הרחב. במקרים רבים אנחנו מדברים על "העובדים", "העובדות", "המעמד העובד" במחשבה שמדובר במילים נרדפות לפרולטריון, ומחשבה שגויה זו עלולה להוביל גם לטעויות פוליטיות בניסיוננו המעשי. ישנם אנשים רבים בחברה אשר מתפרנסים בזכות עבודתם, ובאופן זה אפשר לקרוא לכולם עובדים. בתוך קטגוריה רחבה זו של "עובדים" נכנסים עובדים שכירים, עובדי קבלן, עצמאיים, בעלי עסקים קטנים, חקלאים, עובדים זרים, מנהלים, רופאים, חיילים בקבע, מרצים באקדמיה וכו'. אכן אפשר לומר כי רוב האנשים בחברה נכנסים תחת ההגדרה של "עובדים". עם זאת, קל מאוד גם להבחין שלא כל ה"עובדים" נמצאים באותם סוגים של מערכות יחסים כלכליות, ובשל כך אינם שייכים לאותה קבוצה כלכלית ואינם בני אותו המעמד. גם אם אנחנו רוצים להשתמש במונח עובדים או המעמד העובד כחלק מהסיסמאות שלנו, חשוב לעשות את ההבחנה הזו, כדי שלא נטעה במאבקנו הפוליטי (למשל, לתמוך באופן עיוור בכל מאבק של חקלאים, עצמאיים או מנהלים בגלל שאנחנו חושבים שהם "עובדים"). טעות נוספת שיש להימנע ממנה היא לבלבל בין "המעמד הנמוך", "הסובלים ביותר", "המדוכאים" ובין הפרולטריון. מסיבות רבות, התמזגה בראשים של רבים התמונה של הפרולטריון או "העובדים" עם זו של האנשים העניים, המדוכאים והמסכנים ביותר בחברה. מיזוג זה כמובן בנוי על המצב החומרי האמיתי שבו רבים מבין הפרולטרים אכן חיים בעוני רב בשל הניצול הקפיטליסטי ואף סובלים מדיכוי יומיומי בשל סיבות שונות. למרות החפיפה הרבה בין הדברים חשוב להפריד ביניהם, מכיוון שתנאי החיים של אדם יכולים להשתנות לא רק בגלל מערכות היחסים הכלכליות בהן הוא נמצא, אלא גם בגלל שלל גורמים אחרים בהם הוא נתקל. למשל, בעל עסק קטן או בינוני יכול להיקלע למצוקה כלכלית בגלל שינוים כלכליים, ובעקבות כך איכות חייו תפגע, וזאת בלי שהשתנו באופן מהותי מערכות היחסים הכלכליות שלו ובלי שיהפוך לפרולטריון. באותה המידה, עובד שכיר יכול לאורך זמן לחסוך מספיק כסף כדי לשדרג את איכות חייו בדרכים שונות וזאת בלי שישנה באופן מהותי את מערכות היחסים הכלכליות שלו ובלי שיהפוך לבורגני. לולא הבחנה זו, חברים רבים עלולים להתפתות להתמקד בפעילות פוליטית אשר נועדה להקל או לשפר את המצב של העניים ביותר (למשל, משפחות חרדיות ברוכות ילדים או פליטים ממדינות עולם שלישי), מבלי שישנו באופן מהותי את המצב של הפרולטריון כמעמד.

ב"עקרונות הקומוניזם", אנגלס מגדיר את הפרולטריון בתור אלו אשר "מתפרנסים אך ורק ממכירת עבודתם ושאינם מרוויחים משום סוג של הון. אלו אשר כל חייהם, אושרם, סבלם ועצם קיומם תלוי אך ורק בדרישה לעבודה".^[3] המניפסט הקומוניסטי גם כן מגדיר את הפרולטריון בצורה דומה, בתור "מעמד של עובדים, אשר מתפרנסים כל עוד הם מסוגלים למצוא עבודה, ומוצאים עבודה כל עוד עבודתם יוצרת הון".^[4] במילים אחרות, את הפרולטריון אפשר לתאר בתור אותם העובדים אשר מוכרים את כוח עבודתם בתמורה לשכר, אשר לולא מכירה זו לא יוכלו להמשיך להתקיים בתוך החברה הקפיטליסטית. לפי הגדרה זו, ניתן להחשיב את הרוב המוחלט של העובדים השכירים כחלק מהפרולטריון בבסיסו החומרי, מכיוון שאלו תלויים על פי רוב במשכורתם אשר בתורה תלויה במכירת כוח עבודתם למעסיק. חשוב לציין כי לא כל אלו המקבלים שכר בהכרח נכנסים לתוך הגדרה זו, למשל אלו אשר עובדים בתוך מסגרת אשר אינה פועלת למטרות רווח ובשל כך אינם מנוצלים בידי ההון (למשל חיילים בקבע), או כאלה אשר משכורתם גבוהה בהרבה מערך עבודתם בפועל, ובכך מוציאים את עצמם באופן פוטנציאלי מן התלות היומיומית במכירת כוח עבודתם אשר מאפיינת את שאר עובדי השכר (למשל, מנהלים בכירים וחלק מן הרופאים, עורכי הדין וכו'). לפרולטריון כפי שהגדרנו נכנסים גם פועלים תעשייתיים, אשר באופן מסורתי נתפסו כחלק העיקרי של הפרולטריון, וגם עובדי שירות, עובדים משרדיים, עובדים חקלאים וכו'. במילים אחרות, גם אלו המועסקים בעבודה פיזית וגם אלו המועסקים בעבודה מנטלית. חשוב להבין כי למקצוע של עובד מסוים אין בהכרח קשר למעמדו הכלכלי וישנם מקרים בהם בעלי אותו המקצוע יכולים להשתייך למעמדות שונים. למשל, עובד שכיר במשק חקלאי פרטי וחקלאי אשר עובד במשק שלו עצמו שניהם עוסקים באותו המקצוע (עבודה חקלאית), אך היחסים הכלכליים בהם הם חיים שונים לחלוטין – אחד מוכר את כוח עבודתו לבעל המשק ומנוצל על ידו, בעוד שהשני מוכר מוצרים אשר ייצר באמצעות עבודתו ואינו מנוצל בידי אחרים.

כפי שראינו בחלק הראשון של המאמר, המעמד במרקסיזם מורכב משני חלקים – בסיס חומרי ומבנה על פוליטי-חברתי. לאחר שעמדנו על הגדרת הבסיס החומרי של הפרולטריון, כמעמד בפני עצמו,  נוכל להבין כיצד הוא נראה כמעמד הפועל למען עצמו, כלומר כיצד נראים התודעה המעמדית והארגון המעמדי שלו. כאמור, התודעה המעמדית כוללת את הכרת הקבוצה בעצמה כמעמד ואת הכרתה בדרישותיה הפוליטיות כמעמד. הפרולטריון בקפיטליזם בהגדרתו הוא מעמד מנוצל, מכיוון שהוא תלוי במכירת כוח עבודתו למעסיק אשר מנכס לעצמו את הערך העודף אשר הפועל מייצר במשך עבודתו. הערך העודף הוא תוצר ישיר של עבודת הפועל והוא החלק בערך המוצרים המוגמרים אשר ממנו נגזר הרווח בעת תהליך ייצור הסחורות. הניצול הזה הוא חלק בלתי נפרד מחוויית החיים של כל "פרולטר" והוא הגורם המרכזי בעיצוב התודעה המעמדית שלו. כאשר עובד שכיר בא במגע ישיר עם ניצול, באופן טבעי נוצרת התודעה שישנה סתירה מהותית בין האינטרס האישי שלו ובין זה של המעסיק. תודעה מסוג זה קיימת גם אצל עובדים ללא כל השכלה סוציאליסטית, ובדרך כלל באה לידי ביטוי בתחושות כמו "הבוס שלי דופק אותי". בשלב זה של התודעה המעמדית עדיין אין הבנה רחבה לגבי המערכת הכלכלית בכללותה, והניצול הפרטני של העובד נתפס כאי צדק ספציפי עם אשם יחיד ולאו דווקא סתירה מערכתית בין בעלי ההון והעובדים. את החסר הזה משלים מאפיין אחר של הכלכלה הקפיטליסטית – תהליך הייצור בקפיטליזם הוא חברתי –  כלומר, פועלים רבים, לעתים קרובות מקצוות שונים של העולם, לוקחים חלק בייצור כל סחורה אשר נמכרת בשוק. כל עובד מודע לעובדה זו לכל הפחות דרך שיתוף הפעולה היומיומי אשר מתרחש במקום עבודתו, מה שנוטה להוביל לתחושת הסולידריות בין העובדים במקום עבודה מסוים. תהליך הייצור החברתי נמצא בסתירה מוחלטת עם הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור המאפיינת את הקפיטליזם. כאשר עובד משיג הן את עובדת הניצול שלו עצמו בידי המעסיק והן את עובדת ניצול שאר העובדים באותו תהליך הייצור, הוא יכול לראות את עצמו כבן מעמד שלם ולא רק כבורג קטן במערכת.

הדרישות המעמדיות של הפרולטריון מחולקות לדרישות פרטניות הקשורות לתנאי העבודה והמחייה היומיומיים של העובדים (אורך יום העבודה, גובה השכר, הטבות סוציאליות וכו') ולדרישות היסטוריות הקשורות לתפקידו הפוליטי של הפרולטריון בתוך הקפיטליזם. הדרישות הכלכליות של הפרולטריון כמובן משתנות ממקום למקום בהתאם להישגים ההיסטוריים של תנועת העובדים בכל מדינה ובכל אגף של הכלכלה, אך באופן כללי באות על חשבון הרווחים הפוטנציאלים של הבורגנים המעסיקים אותם (למשל – העלאת שכר העובדים במפעל מכרסמת ברווחי בעלי המפעל). במילים אחרות, אפשר להבין דרישות אלה כניסיון להפחית את החומרה של הניצול הקפיטליסטי על ידי השבת חלק מן הערך העודף בחזרה לידי העובדים שייצרו אותו. בכל הנוגע לדרישות הכלכליות יש גבול להישגים הפוטנציאלים בתוך המערכת הקפיטליסטית – מכיוון שכל עסק חייב להיות רווחי, הוא אינו מסוגל לפצות את העובדים באופן שווה לערך העודף אשר ייצרו, אחרת יפעל בהפסדים ויאלץ לפשוט את הרגל. מסיבה זו, לא משנה כמה הישגים יהיו למאבקי העובדים, הפרולטריון בכללותו ימשיך להיות מנוצל כל עוד הוא מתקיים בתוך כלכלה קפיטליסטית. מגבלה זו מציבה את הפרולטריון מול תפקידו ההיסטורי ומגלה את דרישותיו הפוליטיות – שחרור עצמי על ידי ביטול מוחלט של מערכת הניצול הקפיטליסטי והחלפתה בסדר פוליטי-כלכלי חדש. הניצול הבורגני הופך את הפרולטריון לבעל האינטרס בביטול השיטה הכלכלית הקיימת, ובכך הוא המעמד המהפכני בכל מערכת קפיטליסטית באשר היא. השיטה הכלכלית אשר אותה הפרולטריון עתיד לקיים (אשר אותה אנחנו מכנים 'סוציאליזם') היא ייחודית בכך שהיא אינה רק מחליפה צורה אחת של בעלות פרטית וניצול באחרת, כפי שמהפכות מעמדיות עשו בעבר, אלא מבטלת את הבעלות הפרטית והניצול בכללותם ובאופן סופי. הפרולטריון בקפיטליזם הוא המעמד המהפכני היחיד לאורך ההיסטוריה האנושית אשר בעצם הגדרתו מחוסר רכוש וסובל מניצול – ובשל כך הוא גם ייחודי בדרישתו לביטול הקניין הפרטי בכללותו. כאשר הפרולטריון תופס את השלטון הוא מתחיל בתהליך של העברת אמצעי הייצור מידיים פרטיות לידי כלל הציבור העובד כמעמד, ובכך מבטל הן את הניצול והן את הסתירה בין העבודה החברתית והבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. כלל הרפורמות הפוליטיות הדמוקרטיות והתנועות הפרוגרסיביות גם הן חלק מן האינטרסים הפוליטיים של הפרולטריון אשר כמעמד הוא המרוויח העיקרי מהרחבת הזכויות הפוליטיות. הדגש כאן הוא על תפקיד הפרולטריון כמעמד, הכולל בתוכו את כלל אוכלוסיית העובדים המנוצלים – לא הפרולטריון כפועל יחיד ולא כקבוצה של פועלים.^[5]

הארגון המעמדי של הפרולטריון גם כן מתחיל באופן פרטני בצורת איגודי העובדים, אשר נאבקים להשגת הדרישות הכלכליות של קבוצות העובדים השונות ושיפור תנאיהם. הניסיון ההיסטורי מראה שהתפתחות הקפיטליזם מובילה לצמיחת איגודי העובדים בכל הארצות. כדי להיות ארגון של הפרולטריון כמעמד, איגוד עובדים צריך לצאת מגבולות הדרישות הכלכליות של קבוצת עובדים כזו או אחרת, ולייצג את דרישות הפרולטריון בכללותו. ארגונים מסוג זה יכולים לבוא לידי ביטוי במסגרת של הסתדרות עובדים רחבה הכוללת עובדים במספר רב של ענפים, או פשוט כאיגוד המביא את דרישותיהם של העובדים בכללותם (למשל איגוד הדורש העלאה בשכר המינימום של כל העובדים). המאבק לשיפור התנאים הכלכליים של העובדים חשוב בפני עצמו ומהווה חלק מהותי בצמיחת התודעה המעמדית בקרב הפרולטריון, אך אינו בעצמו מספיק כדי להפוך את איגודי העובדים לארגון של הפרולטריון כמעמד למען עצמו. כל עוד איגודי העובדים מסתפקים בדרישות כלכליות נקודתיות ונמנעים מן המאבק הפוליטי המהפכני לכיבוש הכוח בידי הפרולטריון הם אינם מסוגלים למלא את כלל דרישותיו – ביטול הניצול והקניין הפרטי בכללותם. הם נשארים בתוך המסגרת של הכלכלה הקפיטליסטית ולא מביאים את הפרולטריון לכדי מימוש תפקידו ההיסטורי. הניסיון ההיסטורי מראה כי חלק מארגוני העובדים באופן מודע או שלא מודע נמצאים תחת השליטה של גורמים בורגניים, אשר בכוונה מגבילים את תחומי המאבק המעמדי לדרישות רפורמיסטיות במטרה למנוע את המהפכה הפרולטרית (את אלו לנין כינה "איגודי עובדים ריאקציונרים").^[6]

הניסיון ההיסטורי של תנועת הפועלים גם מראה כי בנוסף לאיגודי עובדים ישנו מגוון רב של ארגונים ציבוריים אשר משרתים אי אלו צרכים של הפרולטריון ולפעמים אף משחקים תפקיד מרכזי בבניית הפרולטריון כמעמד. ארגונים כאלו (לפעמים מכונים "ארגונים המוניים") צצים בהתאם לתנאים החומריים של כל מדינה ומדינה וכוללים בתוכם ארגוני תרבות, עזרה הדדית, חינוך ועוד. הניסיון ההיסטורי של המאה ה-20 מלמד אותנו כי הצורה הארגונית החזקה והיעילה ביותר היא מפלגת הפועלים, אשר מסוגלת לנסח ולנהל את קווי המערכה המעמדית הכלכלית והפוליטית ולארגן את הפרולטריון בתוך אותם ארגונים המוניים. הניסיון ההיסטורי אף מלמד כי אלו רק מפלגות הפועלים הקומוניסטיות הפועלות לפי המסגרת התיאורטית המהפכנית של המרקסיזם-לניניזם אשר מסוגלות ללוות את המאבק המעמדי עד לסופו ולהוביל את הפרולטריון למהפכה מוצלחת ולמסלול ההתפתחות הסוציאליסטי. הסיבות לכך הן רבות ובמאמר זה נסתפק בהזכרת רק כמה מהן; בניגוד לאיגודי העובדים והארגונים ההמוניים האחרים, רק מפלגת פועלים, אשר תופסת את עצמה ככזו יכולה לקדם את האינטרסים הפוליטיים של הפרולטריון כמעמד בשביל עצמו. מבין מפלגות הפועלים, רק המפלגות הקומוניסטיות, אשר תופסות את ההתפתחות המדעית של ההיסטוריה האנושית ומקבלות את המסקנה המתבקשת של מהפכה מעמדית והחלפת הדיקטטורה של הבורגנות בזו של הפרולטריון, מסוגלות להתמודד עם הניסיונות החוזרים של הבורגנות לשחד את הפועלים או להסיח את דעתם עם הכרה כוזבת כזו או אחרת – מסיבה זו אנחנו נוהגים לומר כי המפלגות הקומוניסטיות מייצגות את החלק המתקדם ביותר מבחינה פוליטית בתוך הפרולטריון.

תפקידם ההיסטורי של הקומוניסטים

לאחר שעמדנו על הגדרת הפרולטריון בתוך הכלכלה הקפיטליסטית נוכל עתה לדבר על תפקידם ההיסטורי של הקומוניסטים, גם מבחינה אוניברסלית וגם תוך התייחסות קונקרטית למצבנו הפוליטי הנוכחי. כיום, רוב הארצות בעולם הגיעו לרמה של התפתחות קפיטליסטית מתקדמת מספיק כדי שהפרולטריון יהווה את המעמד הכלכלי הגדול ביותר מבחינה מספרית. ברוב המקרים הוא מהווה אף רוב מוחלט מהאוכלוסייה. למרות זאת, במדינות רבות אינה קיימת מפלגת פועלים משמעותית או אפילו תנועת עבודה מאורגנת המונית והתודעה המעמדית בהן אינה מפותחת; במילים אחרות המעמד העובד לא קיים בהם כמעמד "בשביל עצמו". במדינות מסוג זה, התפקיד העיקרי של הקומוניסטים בתור החלק המתקדם של הפרולטריון הוא להפוך את הפרולטריון לכדי מעמד ולהכשיר אותו לביצוע תפקידו ההיסטורי.^[7] הדרך שבה קומוניסטים מבצעים תפקיד זה הוא על ידי בניית התודעה המעמדית והארגון המעמדי של הפרולטריון, חיזוקו לטווח הארוך וליוויו במאבקיו היומיומיים והחריגים. המשמעות המעשית של בנייה זו היא הפצת תעמולה סוציאליסטית וחינוך סוציאליסטי של המוני העובדים, השתתפות בהתארגנויות עובדים קיימות ויזימת התארגנויות חדשות, הקמת ארגונים המוניים אשר מספקים שירותים לקהל העובדים וניהול מאבק פוליטי מתקדם בתוך החברה יחד עם ציבור העובדים. כאשר מפלגה קומוניסטית עומדת לצד העובדים במאבקיהם ומספקת להם שירותים באופן פעיל, העובדים יכולים לקשר בין הסתירות העומדות במרכז חייהם הכלכליים ובין המצב הפוליטי בהיקף רחב יותר – זו הדרך להפוך את הפרולטריון מקבוצות בודדות של פועלים למעמד הנלחם באופן אקטיבי למימוש תפקידו ההיסטורי.

את המצב בישראל אפשר להגדיר ככזה בו הפרולטריון עדיין אינו מעמד הפועל "למען עצמו". רוב העובדים השכירים בישראל לא מאוגדים במסגרת של איגוד עובדים כזה או אחר וגם אלו החברים באיגודים (לצורך העניין חברי ההסתדרות הכללית) לא בהכרח מחזיקים בתודעה מעמדית פרולטרית. נוסף לכך, רבים מוועדי העובדים הקיימים נמצאים תחת שליטה או השפעה של מפלגות ימניות-בורגניות ולעתים מרחבים שלמים בהסתדרות אף מצדדים במעסיקים במאבקיהם נגד העובדים. במקביל לכך ישנן הסתדרויות שלמות אשר באופן מובהק מזוהות עם הבורגנות (למשל ההסתדרות הלאומית) ומחבלות במאמציהם של העובדים להגן על זכויותיהם ולקדם את המטרות הפוליטיות של הפרולטריון. במצב זה לא ניתן לממש את תפקידו ההיסטורי של הפרולטריון ולא את המאבק למען האינטרסים הפוליטיים והכלכליים הפרוגרסיבים של העובדים – כל תנועה שתנסה לקדם מטרות אלו ללא בסיס תמיכה בקרב העובדים מועדת לכישלון.  מכיוון שללא בסיס חברתי איתן של המפלגה בתוך מעמד הפועלים לא ניתן להשיג אף אחת מן המטרות הפוליטיות המתקדמות שלנו, האסטרטגיה הפוליטית שלנו בכל רמות המפלגה חייבת לשים את בניית הפרולטריון כמעמד פוליטי רלוונטי וביצור עמדת המפלגה כחלק המתקדם ביותר בתוכו בעדיפות הראשונה. חשוב להבהיר כי דגש זה אינו בא במקום או נגד העמדות הפוליטיות החשובות שלנו, כמו התנגדות לכיבוש ולמלחמות, אלא דווקא כדרך הייחודית והיחידה שלנו לקדם עמדות אלו. ברור לכל שהשבתת המשק תהיה אפקטיבית בהרבה ממאה הפגנות קטנות ומפוזרות בהן משתתפים חברי מפלגה בהשגת כל המטרות הפוליטיות שלנו. השאלה שאנו צריכים להתמודד איתה היא כיצד מגיעים מהמצב כיום בו הפרולטריון אינו קיים כמעמד פוליטי למען עצמו ובהתאם לכך המפלגה מתקשה להישאר רלוונטית בפוליטיקה – למצב בו הפרולטריון לוקח תפקיד פעיל ומרכזי בחברה והמפלגה בראשו.

בקצרה, ניתן לומר כי תפקיד המפלגה הקומוניסטית היום בדיוק כפי שהיה בתקופתו של מרקס – עיצוב הפרולטריון לכדי מעמד והכשרתו למאבק הפוליטי להחלפת שלטון הבורגנות. כאשר סוגייה זו עולה בדיונים מעטים החברים אשר לא יסכימו עם מסקנה כללית זו, אם כי הסכמה זו לא בהכרח מובילה לשינוי בפעילות הפוליטית. פעמים רבות עולה ההצעה לשלב מסרים מעמדיים בתוך הפגנות או לקיים פעילויות בהן פעילי המפלגה מביעים תמיכה בזכויות עובדים ובמאבקי עובדים בצורה מופשטת (כפי שנעשה למשל בקמפיין המאבק נגד תאונות עבודה). פרקטיקות אלו נופלות באותה בעיה שציינתי קודם, כל עוד אינן משלבות בתוכן עובדים החווים את הסתירות המדוברות באופן ישיר כחלק מהשתתפותם בתהליך הייצור. אין לזלזל במאמצים הקיימים של חברים לשלב את הראייה המעמדית בפעילויות אשר אנחנו כבר רגילים לקיים, אך ברור כי ללא שינוי אסטרטגי וטקטי בפעילותנו בקרב עובדים לא נראה תוצאות שונות מהותית. השאלה כיצד יש לבצע שינוי זה דורשת דיון מעמיק בקרב כל גוף מפלגתי בהתאם למצב המעשי בשטחו, ולסוגיה זו אני מתכוון להקדיש מאמר נפרד. כדי לא לחתום מאמר זה בסיסמא ריקה, אציין כי השלב הראשון בעבודתנו המעמדית צריך להיות עבודת מיפוי של המעמדות השונות בחברה שלנו וניתוח הסתירות החברתיות הפועלות ביניהם ודרכם. לאחר שנעשה עבודה זו נוכל להתחיל במלאכה ההיסטורית שלנו לבניית הפרולטריון כמעמד, בין אם דרך ועדי עובדים, ארגוני עזרה הדדית, מועדוני תרבות לעובד וכיוצא בזה. בחודשים האחרונים ישנה נכונות גוברת בקרב מספר הולך וגדל של חברים לצעוד בכיוון הזה – התפתחות מעודדת ומבורכת. כאשר נלמד מן העובדים את אשר מעסיק אותם, נוכל לסלול את הדרך הנכונה לחזק אותם כמעמד וללמד אותם כיצד לפעול למען עצמם. רק כך נוכל לעבור מפעילות שוליים אקטיביסטית לפעילות מעמדית משנת עולם – ואם לא אנחנו, אף אחד לא יעשה זאת במקומנו.

^[1] עניות הפילוסופיה, פרק שני, "שביתות ואיגודי עובדים".

^[2] רמת ההתפתחות של המעמדות ומערכת היחסים ביניהם בעצמה נקבעת בבסיסה על ידי ההתפתחות החומרית של אמצעי הייצור ושיטות הייצור, אשר בעצמם מושפעים באופן דיאלקטי הן מן ההתפתחות החברתית והפוליטית והן מן מערכת היחסים בין המעמדות. ישנם מקרים בהם ההתפתחות החומרית היא הגורם המוביל בדיאלקטיקה זו וישנם מקרים בהם דווקא מערכות היחסים החברתיות הן המובילות, למשל כאשר מערכת חברתית מיושנת חוסמת התפתחות טכנולוגית.

^[3] פרדריך אנגלס, עקרונות הקומוניזם

^[4] מרקס ואנגלס, המניפסט הקומוניסטי פרק 1 – בורגנים ופרולטרים.

^[5]  אבחנה זו חשובה במיוחד לאור התפיסה השגויה שבעלות קואופרטיבית על עסק היא צורת ייצור סוציאליסטית – למעשה קבוצת עובדים אשר מחזיקה בבעלותה את מקום עבודתה לא יכולה להיחשב כפרולטרית בכלל אלא כזעיר בורגנית לאור היחסים הכלליים הייחודיים שלה בתוך הקפיטליזם.

^[6] ולדימיר לנין, מחלת הילדות של השמאל – האם על מהפכנים להשתתף באיגודי עובדים ריאקציונרים?

^[7] כפי שמרקס מנסח בפרק השני של המניפסט הקומוניסטי – "עיצוב הפרולטריון לכדי מעמד".