בית הדין לעבודה, קיבל את עדותה של העובדת לפיה יום אחד בשבוע – במשך עשר שנים – היא הועסקה בביתם של בני הזוג עמוס וסיגל אפרים, וזאת בלי כל תמורה. ה"תמורה" הייתה שהזוג הוא שביקש עבור העובדת את אשרת העבודה והשהייה שלה בישראל. בית המשפט קיבל במלואה את עדותה של העובדת, שסיפרה על ה"סידור" שהגו המעסיקים, וקבע כי האמינה כי סידור זה היה חוקי. בית הדין ציטט את דברי העובדת, שהעידה: "בכל מהלך שנות עבודתי האמרות אצל המשיבים, לא ידעתי, ולא העליתי על דעתי, שהסידור שנהג ביני לבין המשיב הנו לא חוקי. רק לאחר שפוטרתי על ידי המשיבים, ללא הודעה מוקדמת ותוך איומים בהסגרתי לידי משטרת ההגירה, ולאחר שפניתי לייעוץ 'קו לעובד', הוסבר לי והסתבר לי כי מדובר בהעסקה בלתי חוקית, וכי תמורה להעסקתי האמורה בבית המשיבים יכולה להיות רק בכסף, ובוודאי לא באשרת עבודה". 

בית הדין קיבל את עדותה של העובדת, וקבע כי במשך עשר שנים היא הועסקה יום בשבוע במשך 7 שעות ללא שכר. בית הדין פסק לזכות העובדת שכר עבודה בגין שבע שנים, כמו גם פיצויי הלנת שכר מלאים בגין שנת עבודתה האחרונה, וכן שכר טרחת עורך דין בגובה 10,000 ₪. 

חשיבותו של פסק הדין, היא בכך שהוציא לאור תופעה אותה תיארנו בעבר, גם בפני בתי הדין לעבודה, אולם בתי הדין סירבו להאמין כי מדובר בתופעה קיימת, ממשית. גם בפסק דין זה, הביע בית הדין פליאה מכך שהעובדת הסכימה לעבוד בלא כל שכר במשך עשר שנים, רק בתמורה לאשרה, ועל כי לא ידעה שבישראל נהוג לשלם על עבודה בכסף, ורק בכסף. אולם חרף תמיהה זו – הוא קיבל את גרסתה.