מאז תחילת סבב ההסלמה הנוכחי – שראשיתו באמצע חודש יוני בגל הדיכוי בגדה המערבית ("מבצע ושבו בנים") והמשכו במתקפה הנפשעת על עזה ("מבצע צוק איתן") – התקיימו הפגנות רבות נגד מדיניות הממשלה, הן בתוך ישראל והן בירושלים המזרחית הכבושה. לפי נתונים שהוצגו בשבוע שעבר בישיבת סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה, בתקופה זו נעצרו כ-640 אזרחים, וכתבי אישום הוגשו נגד 120 מהם. השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ' (ישראל ביתנו), שנכח בישיבה, "הנחה את המשטרה להפעיל יד קשה נגד פורעי החוק שמפגינים בזמן המלחמה" ("וואינט", 28.7).
מעצר של מפגין ערבי בעת המחאה נגד המלחמה בעזה שנערכה בחיפה ב-18 ביולי האחרון (צילום: אקטיבסטילס)
את תוצאות מדיניות היד הקשה ראינו במרבית ההפגנות שהתקיימו נגד המלחמה בעזה. הפגנת ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית בישראל, למשל, שהתקיימה בנצרת ב-21 ביולי. ראוי לציין, שלמרות שהשר התבטא נגד "פורעי החוק שמפגינים בזמן המלחמה", הרי שהפגנות תמיכה במלחמה בעזה לא הסתיימו לרוב במעצרים, אפילו כאשר הן הפכו התפרעויות אלימות, במהלכן הותקפו פעילי שלום ואף עוברי אורח ערבים.
ההפגנה בנצרת (21.7) התקיימה ברישיון, אולם למרות זאת הכריזו עליה השוטרים כעל "התקהלות בלתי חוקית", ופנו לפזר אותה באלימות ותוך השלכת רימוני הלם. 11 מפגינים נעצרו, והואשמו בהשלכת אבנים ובתקיפת שוטרים. צילומים וקלטות וידאו מתעדות דווקא התנפלות של השוטרים על מפגינים. בין העצורים – יזיד ברכה, בנו הצעיר של יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה.
בשעות הערב הגיע ח"כ ברכה לתחנת המשטרה בנצרת כדי לברר מה מצבם של העצורים. בכניסה לתחנה – הותקף בידי שוטרי מג"ב ואנשי יס"מ, שהפילו אותו לקרקע והכו אותו. שישה ממלוויו של ח"כ ברכה גוננו עליו בגופם, ונעצרו במקום: סאהר אבו-דאבי (עוזרו הפרלמנטרי), סעיד ברכה (בנו הבכור), עזיז בסיוני (לשעבר מזכיר בנק"י בנצרת), שריף זועבי (חבר מועצת העיר מטעם חד"ש), מוחמד אבו-אחמד (חבר מק"י) והקטין עלי שאהין (חבר בנק"י). הם היו עצורים בין יום אחד לשלושה ימים, ולאחר מכן שהו מספר ימים במעצר בית והורחקו מהעיר.
באשר ל-11 המפגינים שנעצרו בהפגנת ועדת המעקב, שניים מהם שוחררו מסיבות רפואיות, ולגבי התשעה הנותרים הוגשו כתבי אישום והוחלט להשאירם במעצר עד תום ההליכים. הערעורים לביהמ"ש המחוזי נדחו, והם יישארו במעצר עד 20 באוגוסט, דהיינו – למשך כחודש.
העובדה שהמשטרה נוקטת במעצרים פרובוקטיביים של מפגינים בלתי-אלימים, ואף תוקפת פיזית נבחרי ציבור, מלמדת כי היא מפנימה היטב את הרוחות הרעות המנשבות אליה מהצמרת השלטונית ומשולחן הממשלה. נוסף על כך, העובדה שבתי המשפט יישרו קו והותירו מפגינים צעירים עצורים למשך כחודש, מבלי שיש נגדם בדל של ראיה, מלמדת כי באווירת ההיסטריה הלאומנית שמלבים על רקעהמלחמה בעזה, גלגלי הצדק מוכנים לטחון גם מפגינים וגם את הדמוקרטיה עצמה.