לפני מאה שנה, חוברת שכתב מנהיג מהפכני בגלות, עתידה הייתה להשפיע רבות על התיאוריה המרקסיסטית. הספרון שכתב ולדימיר איליץ' אוליאנוב, שהיה ידוע בכינויו "לנין", ניתח את המגמות החדשות בקפיטליזם העולמי בצילה של מלחמת העולם הראשונה.
לנין כתב את "האימפריאליזם, שלב עליון של הקפיטליזם" כחוברת על מנת להבריחה באלפי עותקים אל תוך רוסיה הצארית. רק כעבור שנה, ערב מהפכת אוקטובר, החוברת יצאה לאור בספר שתורגם לשפות רבות והיה במאה השנים האחרונות בבחינת "קריאת חובה" עבור כל הפועלים למען שינוי חברתי מן היסוד.
מהלך זה דומה לחוברת אחרת, "מניפסט המפלגה הקומוניסטית", שפירסמו ב-1848 מרקס ואנגלס בגלות בלונדון, כמנשר תיאורתי ופוליטי–עכשווי והייתה למסמך יסוד של התנועה המהפכנית האנטי–קפיטליסטית.
לספרו של לנין, שנכתב בציריך בעיצומה של מלחמת עולם עקובה מדמם של פועלים ואיכרים, היה יעוד ברור: להבין את הפוליטיקה הבורגנית של אותן השנים; ללבן את השינויים שחלו במבנה הקפיטליסטי העולמי ולהסביר שחל שינוי יסודי במעבר מהקפיטליסטי "הישן" (המתבסס על ייצוא סחורות) לקפיטליזם "החדש" (החפץ בייצוא הון) לאחר שהמגזר הפיננסי היה להגמוני.
האימפריאליזם, לפי לנין, הוא השלב העליון של השיטה הקפיטליסטית "הסנילית", שעל מנת לכבוש שווקים חדשים ולהגדיל את שיעורי הרווח, מתפשט לכל העולם. בדרכו האימפריאליסטית, הקפיטליזם מחרחר מלחמות וכובש שטחים, אך "כיבושים" הנעשים באמצעות ההון הפיננסי ושותפיו בארצות הקולוניאליות והקולוניאליות למחצה שונים באופיים.
אמנם לנין התייחס לשינויים שחלו בקפיטליזם בתחילת המאה ה-20, אבל המגמות שהוא תיאר מלוות אותנו עד ימינו. אלה הן:
– השילוב בין ההון התעשייתי להון הבנקאי – שהוליד את הקפיטליזם הפיננסי (ר' מסגרת בעמוד 5 על עבודתו של הילפרדינג).
– הריכוזיות ההולכת וגוברת בתהליכי הייצור והשיווק, שהולידה מונופולים חובקי עולם.
– יצוא ההון כתוצאה של הצבר הון ללא תקדים. הצבר הון זה הוא תוצאה של ניצול חריף יותר של יותר עובדות ועובדים שכירים.
– הריכוזיות בענף הפיננסי ובייחוד בבנקים. הפיכתם של הבנקים לגורם המוביל בקפיטליזם (גם מבחינת רווחיותם) והכפפת ענפי המסחר, השירותים והתעשייה להון הפיננסי.
– חלוקה מחודשת של אזורי השפעה ושליטה בין המעצמות האימפריאליסטיות הגדולות.
החדש והישן
כאמור, ספרו של לנין פורסם לפני מאה שנה. מאז התחוללו תמורות גדולות בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה: מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה, המשבר הקפיטליסטי הגדול בשנות ה-30, מלחמת העולם השנייה, גל המאבקים לשחרור לאומי וחברתי – ביניהם המהפכות הסינית, הווייטנאמית והקובנית; המלחמה הקרה והמשבר הקפיטליסטי של שנות ה-70 ששם קץ להתפתחות הקפיטליסטית המואצת שנרשמה בין 1945 ל-1975.
ניצחונו של העם הווייטנאמי גרם לאובדן הביטחון העצמי של האימפריאליזם האמריקאי שיחד עם כרסום שיעורי הרווח – תולדה של המשבר, הובילו לשלב חדש בעידן האימפריאליסטי, הלא הוא השלב הניאו–ליברלי.
כתוצאה ישירה של העמקת המשבר והחשש מאובדן ההגמוניה האימפריאליסטית, ההון ברמה העולמית, ישירות או באמצעות ארגונים פיננסיים בינלאומיים, פתח במתקפה כלכלית–פוליטית שנמשכה ללא הפוגה למרות המשבר הנוסף, שפרץ בארה"ב לפני שמונה שנים.
על מנת לשקם את שיעורי הרווח, בעלי ההון ונציגיהם ניסו בכל כוחם (כולל באמצעות הפיכות צבאיות ודיכוי אלים של מתנגדים) לעצב יחסי כוחות חדשים עם מעמד העובדים – בייחוד עם מעמד העובדים המאורגן. התפוררותם של ברית המועצות ושל השוק המשותף של הארצות שהגדירו עצמן סוציאליסטיות במזרח אירופה ואסיה בתחילת שנות ה-90, רק הגבירה את תאבונם של בעלי ההון. לשלב החדש קראו "גלובליזציה".
קץ ההיסטוריה? לא כל כך מהר
"קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" הוא ספר מאת הפרופסור לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה, שיצא לאור בארצות הברית בשנת 1992.
על פי פוקויאמה, סופה של המלחמה הקרה בשילוב עם הגלובליזציה, הביאו "לסוף ההיסטוריה". לדבריו, נפילת ברית המועצות לא הייתה עוד מהלך בהיסטוריה אנושית הארוכה של סכסוכים בין השקפות עולם, אידיאולוגיות וצורות משטר, אלא היא סימנה את קצה של היסטוריה זו, ואת המעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הניאו–ליברלית תשרור בכל העולם מבלי שאידיאולוגיה אחרת ומהפכנית תקרא עליה תיגר, ואילו הסכסוכים בין מדינות יהיו מוגבלים למקרים נקודתיים מעטים. תיאוריה זו אמורה הייתה להיות הבסיס האידיאי לניאו–ליברליזם או כדברי אחת מכוהנות הדת הניאו–ליברלית החדשה, וראש ממשלת בריטניה השמרנית מרגרט תאצ'ר: "אין כל אלטרנטיבה" (למשטר הקפיטליסטי הקיים).
אגב, פוקויאמה חזר בו לפני שנתיים, במאמר שפרסם ב"וול סטריט ג'ורנל" ביוני 2014, מכמה מהקביעות הנחרצות שלו. אך כדברי לנין: "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות". בפועל ההיסטוריה לא נעצרה. משבר קפיטליסטי חריף פרץ ב-2008, ומסרב בעקשנות להסתיים.
האימפריאליזם, היום
המורשת הניאו–ליברלית עדיין עמנו – למרות המשבר המתמשך. זאת חרף המחאות ההמוניות (ע"ע המחאה החברתית ההמונית בישראל בקיץ 2011). ההון אימץ את האמירה הצה"לית הידועה לפיה "מה שלא הולך בכוח – הולך ביותר כוח".
עתה, יחד עם מדיניות צנע הפוגעת במנגנוני הרווחה ובשכר העובדים, המעצמות האימפריאליסטיות הגדולות מנסות לשקם את הגלובליזציה המקרטעת באמצעות הסכמי סחר בינלאומיים ולחלק מחדש את אזורי ההשפעה העולם.
מלחמת האזרחים הרצחנית בסוריה, הנמשכת מזה 5 שנים, היא דוגמא לכך: כל המעצמות האימפריאליסטיות הגדולות: ארה"ב, אירופה ורוסיה בוחשות בה. את החשבון משלמים מיליוני אזרחי סוריה. הסכסוך סביב ים סין הדרומי, ההתערבות הבוטה והמחודשת של ארה"ב באמריקה הלטינית – ממקסיקו בצפון דרך ונצואלה ועד ארגנטינה בדרום; סיפוח קרים על ידי רוסיה, ה"מאבק נגד הטרור" שהוא לא אחר מכיבוש מוסווה של עיראק ואפגניסטן – כל אלה הן זירות בהן המעצמות האימפריאליסטיות מנסות את כוחן בצורה גלויה.
מאה שנים לאחר פרסום ספרו של לנין, המגמות העיקריות של הקפיטליזם בעידן האימפריאליסטי נותרו בעינן. על מנת שישתנו – הכרחי להפוך את המשבר להזדמנות – להצבת אופציה של חברה אחרת וצודקת: החברה הסוציאליסטית, ולארגן את המערכה להשגתה.
יצוין שבתחילת חודש נובמבר הקרוב יתקיים בתל–אביב ובת ים, ביוזמת מכללת הגדה השמאלית, כנס מרקס העשירי, אשר יוקדש השנה לנושא "אימפריאליזם, אז והיום", לציון מאה שנה להוצאה לאור של ספרו של לנין. הכנס יתקיים בשישי–שבת, 4 ו-5 בנובמבר. מושב הראשון ביום שישי יתקיים במוזיאון בת ים, בו מוצגת התערוכה "הילדים רוצים קומוניזם", סטרומה 6, בת ים; ובשבת יתקיים המושב השני באולם הגדה השמאלית, אחד העם 70, תל–אביב.
מטרת הכנס היא ללבן שאלות הקשורות בהתפתחות האימפריאליזם מאז פרסום הספר, קווי פעולה קבועים ושינויים. במסגרת כנס מרקס יתקיימו מספר דיונים והרצאות. תכניית הכנס תתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב ובלוח האירועים של האתר "הגדה השמאלית".
