לפני מאה שנה, בסוף מאי 1925 החלה תסיסה בהר הדרוזים בסוריה נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי. זו הפכה מרד מזוין גלוי כעבור כמה חודשים. ב-11 ביולי פתחו המתקוממים הדרוזים בהנהגת סולטאן אל-אטרש בקרב נגד כוח צרפתי. זה הושמד כמעט כליל ו-115 מתוך 165 חייליו נהרגו.

ב-2 באוגוסט הוכתה משלחת עונשין בפיקודו של הגנרל מישו במזרעה ו-640 מחייליה נהרגו – 122 מהם צרפתים. משלחת העונשין נסוגה מההר בהותירה אותו בשליטת המורדים. יצוין שרוב החיילים שנלחמו בסורים היו אפריקאים מגויסי חובה בצבא צרפת הקולוניאלי.

בשלב זה, ההתקוממות עדיין לא הקיפה את כל הדרוזים בהר. אולם התבוסה הצרפתית המוחצת העצימה את ההתקוממות המקומית למרד שכונה המרד הסורי הגדול. המרד התפשט במהרה גם לאזורים העירוניים, לעיר חמה ולדמשק, והתפתח כמרד לאומי רחב היקף. המרד היה "מרד עממי ואנטי־אימפריאליסטי מובהק. הוא הקיף שכבות מגוונות של העם בסוריה, והתפשט על פני אזורים נרחבים. מנהיגיו הפעילו שיטות מודרניות לארגון ולתעמולה, ובלא ספק פעלו למען מטרות של שחרור לאומי" – קבע פרופ' חגי ארליך בספרו "המזרח התיכון בין שתי מלחמות עולם" (האוניברסיטה הפתוחה, 1994).

מדיניות הפרד ומשול

שורשי ההתקוממות בהר הדרוזים היו נעוצים בהחרפת מדיניות השליטה הקולוניאלית הצרפתית באזור. זו חתרה לנתק את האזורים הכפריים מהמרכזים העירוניים. ניתוק זה נועד למנוע התגבשות של אחדות לאומית סורית באמצעות מדיניות של "הפרד ומשול". המרד הסורי הגדול נמשך קרוב לשנתיים. הוא דוכא ביד קשה בידי השלטון הקולוניאלי. על פי אומדנים, במהלכו נהרגו כ-10 אלפים סורים, רובם אזרחים, ויותר מ-4,000 חיילים צרפתים – רובם אפריקאים.

לפי אבי-רם צורף ("הארץ", 13 בינואר 2025), דיכוי ההתקוממות לא היה סוף פסוק: "ההזדהות הרחבה עם המרד במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובמרחבים קולוניאליים נוספים היוותה בסיס להתפתחויות פוליטיות משמעותיות. אלה היו תשתית להתגבשות חזית גלובלית משותפת נגד הקולוניאליזם". החזית מצאה את ביטויה בהקמת "הליגה הבינלאומית למאבק באימפריאליזם" בבריסל ב-1927 ביוזמת האינטרנציונל הקומוניסטי (הקומינטרן).

המרד בסוריה היה השני מארבע ההתקוממויות גדולות שעמן נאלץ להתמודד האימפריאליזם הצרפתי בין שתי מלחמות העולם. הראשונה הייתה "מלחמת הריף" בצפון אפריקה (1927-1921) נגד השליטה הקולוניאלית הספרדית, שבדיכויה נטלו חלק חיילים צרפתים; השלישית – ההתקוממות של חיילים וייטנאמיים נגד מפקדיהם הצרפתים, "התקוממות איין באי" ב-1930; והרביעית "מלחמת קונגו-ווארה" במושבות הצרפתיות באפריקה בין 1928 ל-1932.

סיפקו מתנדבים ונשק

כאמור, במרד הדרוזים, כפי שכונה בעיתונות הצרפתית, בלט אופיו האנטי-אימפריאליסטי, ומפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם קיימו קמפיינים ציבוריים למענו. המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ) הצעירה לא הסתפקה בהצהרות: היא החליטה לשגר מתנדבים ונשק למתקוממים. חודשים ספורים לאחר פרוץ המרד נערך מפגש סודי ביריחו, אז תחת שליטה קולוניאלית בריטית, בהשתתפות שני נציגים של המורדים, שליח הקומינטרן בשם "ארנסט" (כנראה המהפכן ההונגרי ארנו זינגר) ואחד מראשי פק"פ שבמחתרת, נחום ליסט. לא ברור אם אכן נשלחו מתנדבים או נשק לסוריה.

במקביל קידם פעיל פק"פ מרכזי נוסף, אליהו טפר ("אלי הרוסי", היה כינויו במסמכי הבולשת הצרפתית) בביירות ובשליחות הקומינטרן את הסולידריות הלבנונית עם המרד. לבנון הייתה אז חלק מהמנדט הצרפתי וטפר (שמו המחתרתי היה "שאמי") נמנה עם מייסדי המפלגה הקומוניסטית הסורית-לבנונית ואחד מראשיה – מפלגה שעיקר כוחה היה בביירות ובערי לבנון.

ב-26 בינואר 1926 פשטה הבולשת הצרפתית על ביתו בביירות של העיתונאי עלי נאסר א-דין בעת שנערך בו דיון על ההתפתחויות בסוריה ועל התקדמות המרד. על פי הדיווחים בעיתוני התקופה, עצרה המשטרה "שלושה קומוניסטים מקומיים, אחד צרפתי ואחד פלסטיני". האחרון היה טפר.

היה חשש שהחמישה יועמדו לדין בבית משפט צבאי. אך מחשש מהתגובות בדעת הקהל המקומית ואף מחיזוק כוחם של הקומוניסטים, הם הושמו במעצר בית עד למשפטם. טפר, בעל העבר המהפכני העשיר ברוסיה במאבק נגד הצאר, הצליח לחמוק מהמעצר, הגיע לצרפת ושב למוסקבה בתחילת שנות ה-30. גם ליסט הגיע לביירות ב-1928 ותחת שם בדוי עמד בראש "הוועד נגד הקולוניאליזם".

עוד בנושא: https://zoha.org.il/137687/