לקראת ועידת מק"י: נחוץ דיון מעמיק במצב בעולם ובאזורנו

קראתי בעיון את החלטות הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שפורסמו בגיליון הקודם של "זו הדרך" (26.2). יש כמה היבטים בהחלטות אלה המחייבים מבחינתי התייחסות, והחשוב שבהם – זו ההודעה על דחיית מועד הוועידה שלאמןהמניין.

כידוע, מק"י החליטה לקיים ועידה מיוחדת לאור הכישלון בבחירות המקומיות, שהתקיימו ב-22 באוקטובר. דחיית הוועידה בגלל הצורך הדחוף להתגייס להצלחת המפלגה בבחירות החוזרות לראשות עיריית נצרת – היא סבירה בהחלט. אולם היה ראוי בנסיבות כאלה להודיע כבר עכשיו על המועד החדש לקיום הוועידה.

2014-03-03_204158

הפגנה נגד כיבוש עיראק על ידי כוחות ארה"ב מול בניין השגרירות האמריקאית ברחוב הירקון בתלאביב, מארס 2008 (צילום: אקטיבסטילס)

ועידה שלאמןהמניין, מעצם טיבה, היא דבר דחוף. קיום דיון לאחר חודשים רבים, זה דבר המעורר דאגה. הדאגה היא כפולה ומכופלת, נוכח העובדה שהנהגת מק"י החליטה שהיא אינה מוסרת את גרסתה לגבי סיבות הכישלון. נוצר חלל ריק. אין שום הצדקה לכך שההנהגה תתחמק מהתייחסות לגורמי הכישלון, והאחריות להישגים ולכישלונות של המפלגה הייתה ועודנה מוטלת עליה. ייתכן וישנן דעות שונות בקרב ההנהגה. גם אלה חשובות, ויש למסור אותן לכלל החברים.

על כן, ראוי שחברי הוועד המרכזי יפרסמו בהקדם את הניתוח שלהם לגבי תוצאות הבחירות. ככה אפשר לצרף בין ההתגייסות החשובה להצלחה בנצרת ובין המשך הדיון על הבעיות הכואבות של המפלגה.

תהליך השלום

החלטות הוועד המרכזי מטילות אחריות לכישלון השיחות ולהמשך הכיבוש על ארצותהברית. מק"י שוללת את התפיסה המוטעית כאילו ארה"ב היא מתווכת הוגנת, והמפלגה מוקיעה בצדק את המשך הקנוניה בין ישראל ובין ארה"ב נגד העם הפלסטיני.

הביקורת שמק"י מותחת על ההתבטאויות המוזרות של אישים בהנהגת אש"ף היא מוצדקת. אך חוששני שהיא אינה מספקת. הבעיה אינה בהתבטאות זו או אחרת. הבעיה היא שמראשית המהלך האחרון ביוזמת שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי, התברר כי הנהגתה של אש"ף, בדמותו של מחמוד עבאס (אבו מאזן), אינה מייצגת מדיניות עקבית ועצמאית. המשא ומתן כולו הפך למעין הצגה אמריקאית צדדית ומשנית.

הכישלון מצד הפלסטינים קשור, כמובן, למשבר בעולם הערבי. אך אין בכך כדי לנחם את אלה התומכים בעם הפלסטיני. עד עצם היום הזה, מק"י מסרבת להוקיע את התפקוד האומלל של אבו מאזן, הפועל כמדינאי זוטר במחנה האמריקאי, ולא כמדינאי עצמאי הלוחם למען העניין הפלסטיני.

המזרח התיכון

קריאה קפדנית בנוסח ההחלטות מגלה נטייה ברוכה להחריף את הביקורת נגד האימפריאליזם האמריקאי. יחד עם זאת, יש לחזור ולהדגיש את מהות הדברים, ולקרוא לילד בשמו. ארה"ב היא אבי אבות התועבה הטרוריסטית. האמריקאים אחראים למתיחות הגואה באזור ולתוצאותיה ההרסניות, המורגשות כבר עכשיו.

בפיסקה מעניינת, הוועד המרכזי של מק"י מברך על ההסכמים שנחתמו בין מצרים לבין רוסיה, "ורואה בכך הזדמנות להחליש את התלות הצבאית, הכלכלית והפוליטית של מצרים בארה"ב, אשר נמשכת זה ארבעה עשוריםסיום התלות המוחלטת של מצרים בארה"ב, עשוי להניב תנאים נוחים יותר, שיקלו על העם המצרי להשלים את מהלכי המהפכה ולחולל שינוי דמוקרטי וחברתי עמוק של המשטר".

אני מודה שפיסקה זו הפתיעה אותי, גם לטובה וגם לרעה. לטובה – כיוון שתוכנה מתייחס ברצינות לנושא המחייב דיון אצל מרקסיסטים ואנשי שמאל בכלל. המאבק נגד האימפריאליזם בתקופה זו, קשור בביטול התלות של גורמים רבים במנגנון הפיקוח האמריקאי. המגמות של השתחררות מהגמוניה אמריקאית – הן חיוביות כשלעצמן, וממלאות תפקיד חשוב בפוליטיקה הבינלאומית.

אולם הופתעתי לרעה, משום שנושא זה לא זכה בטיפול ובדיון מעמיקים, וקביעת מדיניות באמצעות משפט בודד ובלתי מנומק לא תועיל בנסיבות של המאבק הרעיוני והפוליטי המתקיים בימים אלו. בהחלט יש מקום לדון במצב שנוצר בעולם, ובתרומה של סין ורוסיה לבלימת שלטוןהיחיד של ארה"ב בפוליטיקה הבינלאומית. אולם חזקה על דיון זה שייעשה בצורה מעמיקה, ולא כלאחר יד.

ראובן קמינר

 

המאמר מתפרסם השבוע בגיליון "זו הדרך" במסגרת במת דיון לקראת הוועידה שלאמןהמניין של מק"י. בימת דיון נפתחה מעל דפי "זו הדרך" ו"אל אתיחאד", לדיון בשאלות פוליטיות וארגוניות. מאמרי דעה ותגובות ניתן לשלוח ל: zohaderekh@gmail.com