מאת ניב מיכאלי
המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) מגדירה את עצמה כמפלגתו של מעמד העובדים, שהוא הגורם המרכזי שבכוחו להוביל לביטול הסדר הקפיטליסטי הנצלני ולכינון חברה סוציאליסטית. דווקא בימים אלה של משבר כלכלי עולמי עמוק, בהם מתרבים הכוחות המתנגדים למצב הקיים והמחפשים אחר מציאות אחרת – מתחדד חוסר הצלחתה של המפלגה לשמש ככתובת פוליטית עבור מעמד העובדים, אפילו לא למיעוט המתקדם ביותר בקרבו.
בצער רב ניתן להצביע על המציאות בה פרט לחברי סיעת חד"ש בהסתדרות ולחברים נוספים ספורים, זנחה המפלגה את תפקידה בזירה האיגוד מקצועית. חברי המפלגה אינם שותפים ברובם למהלכים לקידום הקמת התאגדויות חדשות, גם כאשר אלו מתרחשות במקום עבודתם; אינם נמצאים בדרך–כלל בהפגנות של ועדי עובדים באזור מגוריהם; ולא פועלים להפצת חומרי הסברה מפלגתיים בקרב ציבור העובדים. דווקא מזירה זו – בה מתגשמת במציאות הקביעה לפיה "החלוקה הקובעת איננה בין יהודים לבין ערבים, אלא בין מי שיש לו אינטרס בשיטה המעמדית הקיימת לבין מי שיש לו אינטרס לשנות אותה" (תקנון מק"י, פרק א', סעיף 8) – נפקד מקומה של המפלגה.
חיוני לבנות תוכנית עבודה מסודרת, שתכלול הכשרה רעיונית, וחיוני גם ללוות קבוצות של חברים להשתלבות במאבקים. אך לא ניתן להסתפק בכך. מפעילות זו כשלעצמה, ספק אם יצמחו מנהיגי עובדים במפלגה. עלינו לשאול את עצמנו – האם נסתפק בצירוף פעילים איגוד מקצועיים ומנהיגי עובדים למפלגה, או שנטפח אותם כמנהיגים גם בתוך המסגרות הארגוניות, לרבות קידומם לתפקידי הנהגה?
הציבור הערבי ככוח מתקדם
בשל מיקומו המעמדי ובשל היותו מיעוט לאומי הסובל מאפליה שיטתית מידי הממסד, רואה מק"י בציבור הערבי בישראל אוכלוסייה בעלת פוטנציאל דמוקרטי ומתקדם, המהווה מרכיב חשוב בגיבוש הכוח לשינוי חברתי, לשוויון ולשלום. מק"י נבדלת ממרבית המפלגות הפועלות כיום, בכך שהיא מתבססת על קאדר של אלפי פעילים, הפרושים ברחבי הארץ. חרף שתי אלה, נכשלת המפלגה הן בהנעה לפעולה של הציבור הערבי במאבקים חברתיים, והן בהפיכת מאבקים אלה לבעלי אופי ונוכחות יהודית–ערבית משמעותית.
דוגמא בולטת לכך הייתה המחאה החברתית של שנת 2011, במסגרתה אומנם התבלטו מספר חברי מפלגה, יהודים וערבים, שהיו שותפים לארגון ההפגנות ונאמו בפני מאות אלפים, אך לרוב היו אלה יוזמות אישיות של חברים, ולא היה זה מהלך מפלגתי מאורגן, שרתם אליו את כלל הקאדר.
חולשה נוספת שנתגלתה במחאה החברתית היא שאומנם הצלחנו לשוות למחאה, בזירות מסוימות, אופי יהודי–ערבי משותף, אולם לא הצלחנו לגייס באופן המוני את הציבור הערבי למחאה. זאת, חרף העובדה שמשבר הדיור, יוקר המחייה, האבטלה והעוני – מכים בציבור הערבי באופן הקשה ביותר.
למצב זה סיבות אובייקטיביות (כגון ניסיונות של כוחות ממסדיים לחסום מעורבותם של פעילים ערבים), אך גם סיבות סובייקטיביות הקשורות להתנהלות המפלגה.
גבולות הסוציאל–דמוקרטיה
המשבר הקפיטליסטי הביא בשנים האחרונות להתעניינות גוברת בקרב צעירים בפוליטיקה שמאלית, ובחיפוש אחר אלטרנטיבה רעיונית לקפיטליזם. מק"י נכשלת כיום בהתמודדות בזירה הרעיונית, בכך שאינה מספקת חומרים אידיאולוגיים המציגים את החלופה שאנו מציעים. מורגש מחסור הן בחומרי הסברה בסיסיים, עבור הציבור הרחב, והן בחומרים מעמיקים יותר, עבור קאדר הפעילים המפלגתי, ועבור אלה הפעילים מחוץ לשורות המפלגה.
חד"ש – שמרכז עשייתה בכנסת, ברשויות המקומיות ובהסתדרות – הסתפקה בקידום תיקונים חברתיים במסגרת השיטה הקפיטליסטית. אין בכך פסול, שכן היא אינה מוגדרת סוציאליסטית או קומוניסטית. אך לעיתים נראה כי גם בתוך המפלגה – חרף הגדרתה כמרקסיסטית–לניניסטית וכמהפכנית – גבולות הדיון הצטמצמו ונתחמו, ופעמים רבות אינן חורגים מדיון הקיים בקרב רפורמיסטים וסוציאל–דמוקרטים.
כל עוד הייתה קיימת ברית–המועצות, קל היה להבחין בהבדל בין קומוניסטים לבין סוציאל–דמוקרטים: הראשונים ראו בברה"מ מודל לסוציאליזם, והאחרונים – לא. אולם כיום, בחלוף עשרים שנה מקריסתה, ובתקופה בה מתעורר עניין מחודש בחלופות לקפיטליזם – האם הסברנו לציבור מהו ההבדל הרעיוני בינינו לבין הסוציאל–דמוקרטים? האם הצענו פתרונות שונים מהפתרונות שמציעים אלה הסבורים ש-"מדינת הרווחה" (דוגמת ארצות סקנדינביה), תפתור את תחלואי הקפיטליזם?
מפלגה המחוברת לקהילה
מרבית הפעולות הציבוריות בהן מעורבת המפלגה כמפלגה, הן מערכות בחירות, אירועים תרבותיים או הפגנות. כתוצאה מכך נדחקת הצידה חובתנו להיות משמעותיים בחיי היום–יום של הקהילה. קייטנות בנק"י, הפועלות בחלק מהסניפים, וימי העבודה ההתנדבותיים, שהיו קיימים בעבר, ממחישים כי מדובר בשיטת עבודה שאינה זרה למפלגה. אך פעילויות אלה אינן מתקיימות במימדים הנדרשים, ואין מדובר תמיד בפעילות רציפה ומתמשכת.
סוגיה זו מציבה בפנינו שאלות משמעותיות: כיצד מקיימים יוזמות חברתיות מפלגתיות לאורך זמן עם משאבים מוגבלים? מה נדרש מאיתנו על מנת לקיים יוזמות כך שלא יהפכו למוסדות צדקה המחליפים את המדינה, אלא כאלה המהוות אמצעי לפוליטיזציה של הקהילה?
המאמר פורסם ב-"זו הדרך" במסגרת בימת דיון לוועידת מק"י.