ועידת מק"י ה-29 היא עיתוי הולם לבדיקת מצבו של המרקסיזם בישראל. אין להכביר מילים על השפעת התיאוריה המרקסיסטית כבר למעלה מ-170 שנה על העולם כולו. ובישראל? אנסה להשיב לשאלה: "מרקסיזם בישראל, אייכה?", בתקווה שניתן להסיק מכך גם כמה מסקנות לגבי עתידו. זהו סיכום ארעי ופולמוסי של "מרקסיזם דובר וכותב  עברית". המרקסיזם "כותב ודובר ערבית בישראל ובפלסטין" הוא נושא למאמר אחר. מאמר כזה יכלול, למשל, את תרומתם הרעיונית של עסאם מח'ול ושל אחרים ושל מכון אמיל תומא. אני מקווה באמצעות מאמרי לעורר דיון בקרב חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית ובחוגים מחוצה לה.

לבחינת המרקסיזם בישראל שתי פנים: כפרקטיקה פוליטית וכעשייה וכחשיבה תיאורטית. קל למדי לסכם את הנקודה הראשונה. בישראל ישנה כעת רק מפלגה אחת המגדירה את עצמה מרקסיסטית ופועלת, לפי מיטב הבנתה, על פי עקרונות המרקסיזם: מק"י. עד לשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, ניסו מפלגות שונות לשלב בין ציונות לבין מרקסיזם – בייחוד מפ"ם שהתגלגלה למרצ, אשר ראתה עצמה שמאלית אך נטולה כל זיקה מרקסיסטית וכעת משולבת ב"דמוקרטים" בהנהגת האלוף (מיל') יאיר גולן. מפלגה חדשה זו נמנית על פי הגדרתה ל"מחנה הליברלי" – קרי: אי-שם במרכז פוליטי מדומיין שאינו מסוגל להתמודד עם שאלת היסוד של החברה הקפיטליסטית והקולוניאליסטית הישראלית. הניסיון לשלב ציונות עם מרקסיזם ואף ציונות עם סוציאליזם לא צלח אפוא. גלגוליהן של מפלגות אלה נותרו רק מפלגות ציוניות, בעלות השקפות קפיטליסטיות ברורות. גם בקרב הציבור הערבי בישראל, מק"י היא היחידה המגדירה את עצמה מרקסיסטית, מול זרמים לאומניים ואלה של האסלאם הפוליטי.

אך מצבו של המרקסיזם בישראל כזרם מחשבה תיאורטית או ביקורתית מורכב יותר. מעבר ליבול הרעיוני המוגבל של מק"י ישנם חוגים רחבים יחסית אשר הושפעו או מושפעים מהמרקסיזם, בייחוד במוסדות להשכלה גבוהה. המפנה בישראל בהתעניינות במרקסיזם התחולל דווקא עם התפרקותה והיעלמותה של ברית-המועצות והשלטת הקפיטליזם הניאו-ליברלי הגלובלי בתחילת שנות ה-90 של המאה העשרים.

אז פרסם "הוועד הישראלי לציון 150 שנה למניפסט הקומוניסטי" שני ספרים: "המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן" (הקיבוץ המאוחד, 1998) ו"בחזרה אל מרקס – אסופת מאמרים" (הקיבוץ המאוחד, 2001), שניהם בעריכת פרופ' בנימין כהן המנוח. הצלחת פרסומו המחודש של הכרך הראשון של "הקפיטל" בסמוך לכך, ושל הכרך השני של "הקפיטל" לראשונה במרס אשתקד, מעידים על התעניינות גוברת במרקסיזם ובהגותו של קרל מרקס. אך קיים הבדל גדול בין המהדורות החדשות של ה"קפיטל", שאינן אלא שכפול של המהדורה הקודמת של שנות ה-50 הכתובה בעברית מסורבלת שכבר אינה בשימוש, לבין פרסומי "ועד המניפסט", שמאחוריו עמדו פעילי חד"ש ואנשי אקדמיה.

אנשי "ועד המניפסט" דאגו ב-1998 לתרגום מחדש של המניפסט, ויחד עמו פורסמו מאמרים שנכתבו בסוף שנות ה-90. ביניהם: הקדמה של ההיסטוריון הבריטי הנודע אריק הובסבאום אשר נכתבה במיוחד עבור המהדורה העברית. הספר השני הוא אסופה ובה מאמרים רבים העוסקים בחברה, בכלכלה, במעמד העובדים בישראל, בפמיניזם, בגלובליזציה הקפיטליסטית ועוד.

מאז ועד היום פורסמו בעברית ספרים רבים, חלקם מקוריים, על מרקס והמרקסיזם, ביניהם (וזו אינה רשימה ממצה!): "חרושת הישראליות: מיתוסים ואידאולוגיה בחברה מסוכסכת" (2001) ו"חפצון האדם" (2003) שכתב משה צוקרמן,  ו"עיונים בהגות מרקס", מאת צבי טאובר (2021), שלושה ספרים שכתבה תמר גוז'נסקי: "לחם עבודה: מעמד הפועלים הישראלי – מבט עכשווי והיסטורי" (2013), "בין  נישול  לניצול:  שכירים  ערבים  –  מצבם  ומאבקיהם"

(2014), ו"קומוניסטים מזרחים: המערכה נגד אפליה עדתית ולמען הזכות לדיור" (2018). ועוד: "דיוניסוס בסנטר" (1999) ו"אוטוטופיה" (2015) של תמר ברגר; "מרקס באנפילד" שכתב אמיר בן-פורת, העוסק בקשר בין כדורגל למעמד העובדים (2007); "מרקס ועתיד הסוציאליזם" – אסופת הוקרה לפרופ' אברהם יסעור שערך אורי זילברשייד (2005); "בדיו אדומה: פרשנויות מרקסיסטיות של ההיסטוריה היהודית", שכתב תום נבון ופורסם ב-2024; "רוזה לוקסמבורג" של דנה מילס שראה אור באוגוסט אשתקד; "המניפסט הקומוניסטי – פילוסופיה ומהפכה" מאת פרופ' פיני איפרגן שראה אור בחודש שעבר; וכן "אנטי גלובליזציה – ביקורת הקפיטליזם העכשווי" שערך ב-2003 כותב שורות אלה.

פורסמו כמו-כן תרגומים רבים מההגות המרקסיסטית העכשווית: "ריאליזם קפיטליסטי – האם אין אפשרות אחרת" של מבקר התרבות מרק פישר (2023); "מרקסיזם" מאת אנרי לפבר (2005); "מרקס", מאת טרי איגלטון (2000); המהדורה החדשה של "המניפסט הקומוניסטי" עם מאמר מקיף מאת פרופ' דני גוטוויין (2024); "לביקורת הכלכלה המדינית" (2022) של קרל מרקס בתרגום של טל מאיר גלעדי, שגם תרגם מצרפתית את הספר "בשביל מרקס" של לואי אלתוסר (2018); "מושג האדם אצל מרקס" מאת אריך פרום (2025). ראויים לציון גם ספרו של אנטוניו גראמשי, "על ההגמוניה – מתוך מחברות הכלא", שתרגם מאיטלקית אלון אלטרס וראה אור ב-2003 ו"קיצור תולדות הנאו-ליברליזם" של דייוויד הארווי (2015).

מרוחקים מהעשייה הפוליטית והמציאות המעמדית

כאמור, באקדמיה הישראלית יש למרקסיזם השפעה מסוימת, ואף גוברת. אך לרוב מדובר במרקסיזם המתרחק מעיסוק בעשייה הפוליטית ובמציאות המעמדית והמנותק מהמאבק המעמדי. זה "מרקסיזם מערבי" על פי הגדרתו של המרקסיסט הבריטי פרי אנדרסון, לו שותפים, בין היתר, ג'ורג' לוקאץ', תאודור אדורנו, אנטוניו גראמשי, וולטר בנימין, הרברט מרקוזה, לואי אלתוסר ואסכולת פרנקפורט. זו גישה העוסקת בהיבטים הפילוסופיים של המרקסיזם, אך מרחיקה אותו מהמאבק המעמדי, מהביקורת מן היסוד על הכלכלה הקפיטליסטית ובייחוד מהפוליטיקה – כאן ועכשיו.

זאת, לעומת ה"מרקסיזם המזרחי" (אם להמשיך בהבחנה של אנדרסון), או המרקסיזם הקלאסי: קרל מרקס, פרידריך אנגלס, ולדימיר לנין, רוזה לוקסמבורג ואנטוניו גראמשי. כן, אין כאן טעות: שמו של גראמשי מופיע בשתי הרשימות. גראמשי הפך דמות ידועה באקדמיה (בארה"ב, באירופה וגם בישראל), אבל מדובר בגרסה "ניאו-מרקסיסטית" של גראמשי והגותו. גראמשי, אחד ממייסדי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אשר שילם בחייו על דבקותו במאבק נגד הפשיזם, הפך באקדמיה המערבית וגם באקדמיה הישראלית "פילוסוף ניאו-מרקסיסטי". לרוב, הופשטו כתבי גראמשי מתוכנם המעמדי והמהפכני, ונותרו מהם מספר מושגי יסוד, כגון "הגמוניה."

ל"מרקסיזם מן הדרום" כלל לא נמצא מקום באקדמיה הישראלית. מעיון בתרגומי הספרים בשני העשורים האחרונים נעדרים מאו דזה דונג הסיני; ארנסטו "צ'ה" גווארה הארגנטיני-קובני; וולטר רודני האפריקאי; הכלכלן המצרי סמיר אמין; החוקר הצרפתי מקסים רודינסון שחקר את העולם הערבי – מהנביא מוחמד ועד ימינו; וחוסה קרלוס מריאטגי הפרואני. כל אלה נעדרים מהמרקסיזם האקדמי המקומי, כפי שנעדרים ממנו הוגי דעות מרקסיסטיים ערבים ובייחוד פלסטינים. למרבה הצער, אפילו להוגי דעות מרקסיסטיים מערביים בני-זמננו, דוגמת הסוציולוג עמנואל ולרשטיין או הגיאוגרף דייוויד הארווי, אין מקום באקדמיה. הרי הם שוללים את הקפיטליזם מן היסוד…

אקדמיה ניאו-קולוניאלית של קונצנזוס קפיטליסטי

האקדמיה, המקום בו בארצות רבות בעולם נולדות קבוצות, תנועות וזרמים המאתגרים את הסדר החברתי הקיים, היא בישראל מוסד שמרני וניאו-קולוניאליסטי. כמו המדינה, גם האקדמיה חולמת להיות "חלק מאמריקה", אפילו כשהיא מתעוררת בוקר-בוקר במזרח-התיכון 60 קילומטר מעִיר הַהֲרֵגָה ברצועת עזה, במציאות הסבוכה של פריפריה קפיטליסטית והמערכה המחודשת שמנהלת ארה"ב תחת הנשיא טראמפ, אשר מעוניין לשוב ולזכות בשליטה האימפריאליסטית המקומית והעולמית.

עם זאת, ההגמוניה הציונית במדעי הרוח והחברה אינה חזקה כפי שהייתה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל. באמצע שנות ה-70 פוטר, למשל, ד"ר שלמה סבירסקי מאוניברסיטת חיפה, בגלל ש"העז" לאתגר את הסוציולוגיה הציונית ולהשתמש במונחים מעמדיים, בעלי זיקה לשאלות העדתיות והלאומיות, בעת שניתח את המבנה החברתי של ישראל. מאז קמו "היסטוריונים חדשים" ו"סוציולוגים חדשים", וכמעט בכל תחום הייתה קיימת תסיסה רעיונית מורגשת. אבל חרף האתגרים, השינויים, התקפות ממשלת הימין וסתימת פיות – האקדמיה בישראל נשענת על קונצנזוס פרו-קפיטליסטי נרחב. לא כאן המקום להסביר כיצד השליטה של בעלי ההון הזרים והמקומיים במנגנוני ניהול האוניברסיטאות יוצרת קונצנזוס זה – אבל הוא קיים.

כאוניברסיטאות נאו-קולוניאליות, גם התיאוריות הביקורתיות הרווחות בהן הן בעצם יבוא מארה"ב. לפעמים הסחורה מגיעה באיחור ואפילו פגומה, אבל היא תוצרת אמריקה. כך, חלפו בעשורים האחרונים בשמי האקדמיה (כמה מהן ללא שוב) תיאוריות הזהות, הרב-תרבותיות והפוסט-קולוניאליות, כאשר זו האחרונה עדיין מהדהדת. כל התיאוריות האלה תרמו תרומה נכבדה ל"שיח הביקורתי", אבל באותו הזמן – הסתבר שהן שימושיות עד מאוד על מנת לשמר את הסדר החברתי הקיים.

כלכלה, אקדמיה וביקורת

קרל מרקס ניתח ביסודיות את הקפיטליזם, התפתחותו ומשבריו והגיע למסקנות מהפכניות על אודות החברה בת זמנו ועל תפקידם של המעמדות בה. מרקס, גם לפי מתנגדיו הרבים, תרם תרומה מרכזית להבנת הכלכלה המודרנית. אבל מרקס אינו נלמד כלל בחוגים לכלכלה באוניברסיטאות ובמכללות בארץ. הקפיטליזם הניאו-ליברלי, מבית מדרשם של חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' מילטון פרידמן ואסכולת שיקגו, שולט מזה עשרות שנים בלימודי הכלכלה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.

הסוציולוג תום פסח בדק את החיברות (הסוציאליזציה) של הסטודנטים לכלכלה במהלך לימודיהם. על פי ממצאיו, תהליך הסוציאליזציה מתרחש באפקטיביות רבה, משום שעיקר הלימוד הוא אופן השימוש הפרקטי במשוואות, אשר מקפלות בתוכן את האידיאולוגיה הניאו-ליברלית. בתחילת הלימודים, התיאוריה מוסברת ומצורף לה נרטיב סיפורי מסוים. אך ככל שהלימודים מתקדמים, מתקצרים הנרטיבים, כך שאפשר להציגם במהירות.

כדי לסיים תואר בכלכלה, הדגיש פסח, מוכרחים להטמיע את המושגים הנלמדים. במבחנים נשאלים הסטודנטים על אודות שימוש במושגים כלכליים (דוגמת "תפוקה שולית פוחתת") גם בנושאים שאינם קשורים בכלכלה (לדוגמא, היכולת של סטודנט ללמוד למבחן). כך לומדים הסטודנטים להסתכל על העולם ב"משקפיים כלכליים". מכאן, שכדי להצליח במבחנים של החוג לכלכלה, על הסטודנט להטמיע דרך חשיבה מסוימת, שמאחוריה נמצאת תפיסת עולם. אם הסטודנט יפרש את המושגים בדרך אחרת, החורגת מהפרשנות הסטנדרטית, אזי תשובתו תיפסל והוא ייכשל במבחן. בלימודי הכלכלה לא נהוג להנגיד בין התיאוריות הכלכליות השונות. כמו כן, לרוב אין נלמדים בחוגים לכלכלה קורסים בהיסטוריה כלכלית, אשר בה שמור למרקס מקום מרכזי.

ראוי לציין שהמשבר הקפיטליסטי העולמי שהגיע לשיאו ב-2008 והמחאה החברתית ההמונית המקומית בקיץ 2011 חוללו (ולו לרגע…) טלטלה עמוקה בתפיסות הניאו-ליברליות, וחידשו את העניין במרקסיזם ובתיאוריות ביקורתיות נוספות. סטודנטים לכלכלה באוניברסיטאות חיפה, תל-אביב וירושלים הקימו בשנים אלה קבוצות לימוד, כדי להבין את הביקורת על הקפיטליזם. הם ניסו ללמוד בעצמם את מה שמוריהם (אשר חלקם יושבים במועצות מנהלים של תאגידים קפיטליסטיים) אינם מסבירים להם במהלך הלימודים הפורמליים.

על מנת להבין איך דורות של כלכלנים גדלו על ברכי "המחשבה האחידה הקפיטליסטית" (כפי שהגדיר זאת העיתונאי הספרדי-הצרפתי איגנסיו רמונה), אף הוקמה בנובמבר 2009, בשיתוף פעולה בין התאחדות הסטודנטים ומכון ון ליר, קבוצת מחקר שעסקה בלימודי הכלכלה בישראל, ובה לקחו חלק אנשי סגל ההוראה וסטודנטים. במבוא לדו"ח הסופי נכתב: "בעולם בכלל, ובישראל בפרט, נשמעה קריאה מחודשת של לימודי הכלכלה, והיא גברה עם פרוץ המשבר הפיננסי העולמי ב-2008". אך מעיון במסקנות הקבוצה עולה, כי המלצותיה הן פושרות למדי: "היכרות עם התפתחות המחשבה הכלכלית וביקורת הכלכלה", "היכרות עם כלכלת ישראל" (!), "היכרות עם המחקר הכלכלי" ו"הכשרה והכנה לשוק העבודה". חשוב לציין, שהמילה "קפיטליזם" לא מופיעה ב-60 העמודים של הדו"ח.

הקרע בין תיאוריה ביקורתית לבין מעמד העובדים

אחת החולשות המרכזיות של המרקסיזם האקדמי בישראל היא ניתוקו המוחלט ממעמד העובדים. ראשי ההסתדרות לדורותיהם, מדוד בן-גוריון ועד ארנון בר-דוד (שבעת כתיבת המאמר יושב במעצר בית בחשד לקבלת שוחד), סלדו וסולדים סלידה עמוקה מהביקורת החברתית שמציגה האקדמיה, ובייחוד מרעיונות המרקסיזם. בעבר, ההסתדרות תמכה אומנם חומרית בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל-אביב. אך מזה שנים, בתירוץ של "אילוצים תקציביים" – היא ניתקה את קשריה עמו.

ייתכן שזה מוגזם לדרוש מראשי ההסתדרות לקדם את הקשר בין תיאוריות ביקורתיות לבין עולם העבודה. הרי משך כל שנות קיומה גילו ראשיה נחישות בניסיונם להחליש את מעמד העובדים מול ההון והשלטון. אבל זה בדיוק תפקידה של המפלגה הקומוניסטית. להערכתי, מק"י אינה ממלאת את תפקידה זה כראוי, למרות הניתוחים החשובים שפורסמו ומתפרסמים בספרי ועידותיה. אלה הם ספרים וסיכומים שהם פרי של כתיבה קולקטיבית (גילוי נאות, גם אני נמנה עם כותבי החומרים לדיון בוועידות מק"י האחרונות – בייחוד בשאלות חברה וכלכלה) ואף של דיונים בסניפים המפלגה הרבים. זה מאמץ ראוי לציון בנוף המרקסיסטי הצחיח המקומי.

עוד יש לציין שתי יוזמות מקומיות בסניפי מק"י בתל-אביב ובירושלים. האקטיב הרעיוני בסניף תל-אביב מקיים מדי שנה – זה 20 שנה (להוציא שנות מגפת הקורונה והמלחמה בעזה) את "כנס מרקס". מפעל ראוי לציון זה מכנס פעילים פוליטיים ואנשי אקדמיה לסמינר יומי ודו-יומי וזוכה בהשתתפות ערה. בכמה מקרים נערך "כנס מרקס" בירושלים, בחיפה (בשיתוף עם מכון אמיל תומא) ובנצרת. בחיפה ובנצרת נעשה הדבר תוך שילוב של הרצאות ודיונים בעברית ובערבית. עוד נערכו באופן שוטף בסניפי תל-אביב וירושלים קורסים למרקסיזם והרצאות בנושא. בירושלים החברים אף הקימו בשנה שעברה את "המרכז ללימוד מרקסיזם".

חרף היוזמות המקומיות, נדמה כי מאז איבדה את הפלס הרעיוני הסובייטי (הבעייתי למדי), אין מק"י מצליחה לכסות את הפער שנוצר בדרך להבנת החברה הישראלית והשינויים שחלו בה בעשורים האחרונים. היא גם טרם הצליחה להתגבר על החולשה שבהקניית המרקסיזם החדש והמתחדש, הן "המערבי" והן "המזרחי". מק"י חדלה לפרסם ביטאונים רעיוניים בעברית ובערבית, ואף מזניחה כקולקטיב, מעבר לוועידות הנערכות מדי ארבע שנים, את העיסוק האידיאולוגי ואת החינוך הרעיוני-מעמדי. תנאי הכרחי להתחדשות המרקסיזם בישראל, להוצאתו מהקיפאון האקדמי ולהפיכתו לחלופה בעלת עוצמה מהפכנית עבור מיליוני העובדים היהודים והערבים, קורבנות הקפיטליזם, הכיבוש, האפליה והניצול, הוא – להפוך את מק"י לקולקטיב לומד, חוקר ופועל על פי עקרונות המרקסיזם

 

עוד בנושא: https://zoha.org.il/143412/