השבוע שוחרר מהכלא לביתו חדר עדנאן, העציר המינהלי הפלסטיני, לאחר ששבת רעב במשך 55 יום בתביעה לשחררו או להעמידו לדין. זו הייתה שביתת הרעב השנייה של עדנאן נגד מעצריו המינהליים.
סיפור הגבורה של עדנאן העלה בזיכרון את שביתת הרעב הגדולה של האסירים הקומוניסטים בפלשתינה המנדטורית, שהחלה השבוע לפני 80 שנה ונמשכה 19 יום.
המנדט והקומוניסטים
שלטון המנדט הבריטי בפלשתינה, כמו כל שלטון קולוניאלי, רדף עד חורמה את מתנגדיו, שוחרי החירות והעצמאות. יעד רדיפות מרכזי היו אז הקומוניסטים, שנעצרו, נשפטו ונכלאו בשל טענות כמו חברות בארגון לא-חוקי, החזקת חומר מסית, הפצת כרוזים, התכנסות פוליטית אסורה וכל פעילות אחרת נגד השלטון הזר.
מרדכי בילצקי, משובתי הרעב הקומוניסטים, כפי שצולם בברלין ב-1954 (צילום: ארכיון מק"י)
אין מידע מדויק לגבי כל אלה שנעצרו, נשפטו, נכלאו או גורשו מהארץ בטענה שהם קומוניסטים. בתקופת המנדט היו כאלה מאות רבות. המנהיגה הקומוניסטית רות לוביץ', שבעצמה הייתה אסירה בכלא הנשים בבית לחם, העריכה שמספר הקומוניסטים שגורשו מהארץ היה כאלפיים.
העצורים והאסירים הקומוניסטים נידונו לפי החוקים הפליליים שפרסם מעת לעת המושל הבריטי, ולכן הוחזקו בבתי מעצר ובבתי כלא בכפיפה אחת עם אסירים פליליים, ערבים ויהודים.
יחד עם המערכה הציבורית שניהלו המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית וחוגים דמוקרטיים נגד המעצרים עצמם, נוהלה מערכה גם למען הזכות של הקומוניסטים לקבל מעמד של אסירים פוליטיים: להיות כלואים יחד; ללבוש בגדים אזרחיים ולא את תלבושת האסירים הפליליים; להיות פטורים מעבודות פרך; לקבל ספרים ועיתונים.
שביתת רעב ראשונה של אסירים קומוניסטים למען הכרה בהם כאסירים פוליטיים התקיימה כבר ב-1929, ובהמשך היו עוד כמה שביתות רעב קצרות. כתוצאה משביתות אלה, השיגו האסירים הקומוניסטים כמה מדרישותיהם. אולם בתגובה להחרפת המערכה הציבורית נגד השלטון הזר, שינתה ממשלת המנדט את עמדתה וביטלה את ההקלות.
השביתה ב-1935
רות לוביץ' תיארה את התארגנות השביתה ומהלכה ברשימה ב-"זו הדרך" (15.10.1975) ובספרה האוטוביוגרפי "בחרתי לחיות במאבק" (1985). בקיץ 1935 נאסרו מרדכי בילצקי ומחמוד אל-מוגרבי, שניים ממנהיגי המפלגה. בניגוד למקובל, הם הוחזקו בכלא ירושלים בתא עם אסירים פליליים. כדי לשבור את התנגדותם ללבוש בגדי אסירים פליליים – נקטו נגדם אלימות קשה. בתגובה פתחו יתר האסירים הקומוניסטים בירושלים ב-15 ביולי בשביתת רעב, אליה הצטרפו אסירים, גברים ונשים, בבתי הכלא בעכו, ברמלה, בחיפה, בבית לחם, ביפו ובמקומות אחרים.
הקומוניסטים ברחבי הארץ הזדהו עם השביתה ונקטו בפעולות סולידריות ומחאה, כדי לגייס תמיכה ציבורית בדרישת השובתים להשיב את זכויותיהם כאסירים פוליטיים.
כאשר החל השבוע השני של השביתה, ארגנה המפלגה הפגנה בירושלים ב-24 ביולי בשעות היום – אירוע נדיר בתנאים של רדיפות של השלטון. משתתפי ההפגנה, יהודים וערבים, התכנסו ליד קולנוע ציון והחלו לצעוד ברחוב יפו. השוטרים פיזרו את ההפגנה באלימות רבה, תוך שימוש בנשק חם. אך אלה שנעצרו – הצטרפו לשביתת הרעב. שלושה ימים מאוחר יותר אורגנה בתל-אביב הפגנה דומה, שיצאה מהטיילת וצעדה לאורך רחוב אלנבי ומשתתפיה הניפו דגלים אדומים.
למרות שהמוסדות הציוניים והנהגת ההסתדרות יצאו נגד שובתי הרעב, אלה זכו באוזן קשבת בקרב חוגים דמוקרטיים בפלשתינה. בעקבות ידיעות בדבר שובתי רעב ששוחררו מהכלא בשל מצבם האנוש (מרדכי בילצקי ואסירה בשם עסיסה), פנתה הליגה לזכויות האדם, שאת הקמתה באותה שנה יזם הסופר מרדכי אבי-שאול, לנציב העליון הבריטי. בפנייתה קראה הליגה להשיב לאסירים את זכויותיהם, שהושגו לאחר שביתות רעב קודמות. על הפנייה חתמו אישי רוח וכמה ואקדמאים נודעים, וביניהם הפרופסורים הוגו ברמן ופפנהיים, מרגוט קלאוזנר, האדריכל רכטר, השחקנים חנה רובינא ואהרון מסקין, הסופרים אנדה פינקרפלד וא. שטינמן והצייר ראובן.
הימשכות השביתה, הלחץ הציבורי בפלשתינה ומחאות שהוגשו לשלטונות בארצות שונות – אילצו את שלטונות המנדט לסגת מעמדתם. וכך פרסם הנציב העליון פקודה, לפיה ניתנה לשופטים זכות להעניק "יחס מיוחד" לאסירים.
הנהגת המפלגה העריכה, כי פקודה זו היא הישג ממשי, ובחוששה לחיי חבריה הכלואים, הורתה להם להפסיק את שביתת הרעב ביום ה-19 להכרזתה. מחשש שיוכרזו שביתות רעב נוספות, בפועל החזירו הבריטים לאסירים הקומוניסטים את זכויותיהם כאסירים פוליטיים.
שביתת הרעב, אשר בתולדות המפלגה מכונה "הגדולה", רשמה פרק של גבורה והקרבה. מעבר לכך, התמיכה הציבורית בדרישות שובתי הרעב הייתה ונותרה פעילות חריגה בהיקף ובמשמעות במערכה של הקומוניסטים להגנת זכויות האדם ונגד השלטון הזר.
תמר גוז'נסקי
