האוצר מתכנן (שוב) להפריט את הרכבת – כך נחשף במוצ"ש עם פרסום הטיוטה המלאה של חוק ההסדרים הנלווה להצעת התקציב. ההפרטה, המוצגת כ"ייעול השירות ברכבת ישראל", כוללת את הפעלת קווי הרכבת ואחזקת הרכבות, ותותיר את רכבת ישראל כאחראית על הפיקוח והתחזוקה.

זאת, בדומה להפרטת מערכת הרכבות בבריטניה תחת ראשת הממשלה השמרנית מרגרט תאצ'ר – מחלוצות המדיניות הקפיטליסטית הניאו-ליברלית בשנות ה-80 וה-90 – כחלק ממדיניות הפרטה רחבה יותר של חברות ממשלתיות. התהליך כלל הפרדה בין תשתיות, הפעלה ותחזוקה, והוביל לפיצול של חברת הרכבת הלאומית לשחקנים פרטיים שונים – תוך סבסוד כבד של בעלי ההון.

ההפרטה בבריטניה נחלה כישלון חרוץ. הסובסידיות לתאגידים הפכו כבדות יותר לעומת הוצאות ההפעלה בידי הממשלה; תאונות הרכבות גברו ומספר ההרוגים עלה, בין השאר בגלל הזנחת התשתיות ופיטורים המוניים. בעשור האחרון שבו בהדרגה הרכבות הבריטיות לידי המדינה.

ניסיון ראשון שנכשל

בשנת 2012 ניהלו עובדי הרכבת מאבק נחוש וממושך נגד תהליך ההפרטה ברכבת. אף שהצליחו לבלום אותו בחלקו, הושג הסכם שאיפשר הפרטה של שליש ממערך התחזוקה של קרונות הרכבת. שר התחבורה דאז, ישראל כ"ץ מהליכוד, הבטיח שנתיים לפני כן להפריט את תחזוקת הקרונות "כדי לשפר את השירות לנוסעי הרכבת". כן, זהו אותו ישראל כ"ץ שהחליט השבוע לסגור תחנת רדיו ציבורית, גל"צ, כדי לחזק את השידור הפרטי התומך בממשלת הימין.

שנה לאחר שהתחילה הפעלת תחזוקת הקרונות במיקור-חוץ — באמצעות חברה רב-לאומית צרפתית בשם אלסטוֹם, בעלות של 1.5 מיליארד שקל מכספי הציבור, פרסם מבקר המדינה דו"ח שקבע כי הפרטת התחזוקה כשלה בכל מדד אפשרי: בנוסף למספר התקלות שגדל והוביל ליותר ביטולי נסיעות, הוצאות הרכבת גדלו בעשרות מיליוני שקלים עקב תשלומים שונים לאלסטום ולחברות ייעוץ ומומחים.

 ניתן לנצח את ההפרטה

יצוין שראשי ההסתדרות דאז, עופר עיני ואבי ניסנקורן, תמכו בהפרטה במקום לתמוך בוועד העובדים, פעלו לריסוק המאבק ואף הדיחו את יו"ר הועד ושלושה חברי ועד נוספים. זה עשורים נוהגות ממשלות ישראל להפריט את נכסי המדינה. בתחילת הדרך, ההפרטות נעשו בגלל "שהמדינה לא צריכה לנהל עסקים", אך עם השנים ההפרטה חדרה לשירותים הציבוריים כגון תעסוקה ("תוכנית ויסקונסין"), חינוך ("תוכנית דברת"), מפעלי הביוב והמים; הביטוח הלאומי ("מוקדי השירות"), רוב השירותים של משרד הרווחה, הדואר, התקשורת, החשמל והיד עוד נטויה.

לכל ההפרטות, בישראל ובעולם, שלוש תוצאות: פגיעה בעבודה המאורגנת על ידי ביטול הסכמים קיבוציים, פיטורי חברי ועדים או גיוס עובדים שמחוץ למסגרת ההסכם הקיבוצי; צמצום במספר העובדים, שכן חברה בבעלות פרטית מעוניינת להרוויח כמה שיותר ומבקשת למקסם רווחים על ידי פיטורי עובדים והעמקת הניצול של העובדים הנותרים; וכמובן, פגיעה בצרכנים ובאזרחים – צרכני שירותי הרכבת, מערכות הרווחה והבריאות ועוד.

במדינת ישראל קצב ההפרטה תלוי לא רק ברצון ממשלת הימין (הרי התוכניות מוכנות מזה שנים רבות – גם של הפרטת הרכבת) אלא ברצון העובדים, הצרכנים והאזרחים להגן על רכושם ומקום עבודתם. ככל שההתנגדות תגבר, כך תהליך ההפרטה יהיה קשה יותר. לצערנו, ההסתדרות נתנה יד לרוב ההפרטות, זאת בשל פחד מהתמודדות עם הממשלה המפריטה וקבוצות ההון, או בגלל שנטשה את יעודה כמגנה על האינטרסים של מעמד העובדים – ע"ע "פרשת השוחד של ארנון בר-דוד".

על מנת לנצח את ההפרטה בישראל יש להקים חזית רחבה של ארגוני עובדים, תנועות חברתיות וקורבנות ההפרטה – שבכוחה להציב חומה בצורה מול חמדנות בעלי ההון וממשלתם. אבל על חזית זו (שטרם הוקמה) מוטלת החובה להציב אלטרנטיבות לבעלות הפרטית הנצלנית ולבעלות הציבורית הכושלת. אלטרנטיבות המבוססות על בעלות ציבורית של אמצעי הייצור ושירותים ממשלתיים, תוך הבטחת ניהול העובדים והטלת פיקוח משותף של עובדים, צרכנים ונבחרים.

אך התנאי להקמת חזית אזרחית נגד ההפרטה הוא שהתנועה החברתית הגדולה בישראל: ההסתדרות, תפסיק לתת יד לתהליך ההפרטה ההרסני ותעמוד בראש הנאבקים. סביר להניח שעם בר-דוד ודומיו – זה לא יקרה.

עוד בנושא:

מתנה ממשלת הימין לבעלי ההון: הדואר הופרט תמורת סכום נמוך מערך קרקעותיו