"ייתכן שיש בכפרים הבדואים בנגב אנשים המחזיקים בתעודות זהות כחולות ללא אזרחות, למרות שנולדו כאן?" סוגיה זו היא אחת מרבות שהוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי תבדוק בעקבות סיור שערכה ביום חמישי האחרון הוועדה אצל נשים בדואיות ברהט ובכפרים לא מוכרים.

יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, ח"כ עאידה תומא-סלימאן, בגינת ירק ליד ביתה של אחת התושבות הבדואיות (צילום: הכנסת)
בביקור בעיריית רהט שמעה הוועדה גם על כך שכאלף נשים ערביות-בדואיות נתבעות על-ידי בית החולים סורוקה עבור הוצאות אשפוזן בעת הלידה לאחר שהביטוח הלאומי סירב לשלם זאת. "לא ייתכן לקפח את זכותן של הנשים", אמרה יו"ר הוועדה ח"כ עאידה תומא-סלימאן (חד"ש – הרשימה המשותפת), "אמורים לשלם לה בלי לשאול שאלות. לפי החוק אין חובה למסור את זהות האב. הוועדה תפנה בעניין לביטוח הלאומי".

"בסיור נוכחנו לדעת שהנשים הבדואיות מאוד מעוניינות לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. בניגוד לדעה הרווחת, גם המשפחות מעודדות אותן לעשות זאת. אבל המחסור המשווע במעונות יום והעדר מקומות תעסוקה מונעים זאת מרובן", מסרה ח"כ תומא-סלימאן, "יש רשות לפיתוח כלכלי שאמורה להיות אמונה על כך ואני בקשר עם השרה לשוויון חברתי על-מנת לוודא שהרשות תפעל להסרת חסמים. גם בעניין מעונות היום קיבלתי את הבטחת שר הפנים שישוריינו 20% מתקציבי המעונות הארציים לחברה הערבית וכן שימונו פרויקטור ומנהלת שתפקידם לסייע למועצות הערביות להתגבר על מכשולים בירוקרטים ולהקים מעונות".

הוועדה ביקרה בשני הפרויקטים העיקריים של עמותת סדרא הפועלת בכפרים הבדואיים הלא מוכרים בסיוע לנשים לפרנס את משפחותיהן ולהעצימן – מפעל האריגה המעסיק 75 נשים האורגות שטיחים מסורתיים בעבודת יד בביתן, ופרויקט גינות הירק ליד הבתים. הגינות ליד הבתים מוקמות בסיוע העמותה, המספקת לנשים מערכות השקיה וזרעים. הנשים מגדלות בחצר הבית סוגים שונים של ירקות. בגינות מסייעות בפרנסת המשפחה וגם בבריאותה, ומספקות להן ירקות אורגניים מזינים ומגוונים. עמותת סדרא נעזרת בתרומות וממכירת המוצרים הארוגים. אינסאף אבו שרף ממרכז זכויות האישה הבדואית דיווחה לוועדה על נשים חד-הוריות שננטשו על-ידי בני זוגן ונותרו ללא תומך.

הוועדה ביקרה גם בכפר הלא מוכר אום אל חיראן שנגדו תלוי ועומד צו הריסה לכל בתיו. התושבים נמנעים מלפתח ולטפח את בתיהם בשל החשש שכל עמלם ירד לטמיון. נשות הכפר סיפרו לוועדה שרכב ההסעות של המועצה מוריד את הילדים הצעירים בכביש הראשי, מרחק רב מבתיהם בתום יום הלימודים, ואלה צועדים ברגל בחום הקשה. לא אחת נדרסו ילדים בדרכם הביתה. בבתים אין מים זורמים והתושבים מביאים מים בגלונים. אין אפשרות להתקלח ואין תחבורה ציבורית. אין איסוף זבל והתושבים שורפים אותו בעצמם. הבנות לומדות רק עד סוף ביה"ס היסודי, כי המשפחות חוששות לשלוח אותן בלא הסעה מסודרת לתיכון המרוחק. "הפתרון למצב הלא אנושי הזה הוא הכרה בכפרים הלא מוכרים", הדגישה ח"כ תומא-סלימאן והוסיפה: "קל לדבר על דיכוי האישה על-ידי הגברים, אבל מוסדות המדינה לא נותנים דעתם כמה הם תורמים לדיכוי הזה". עפאף כניאן, מורה לחינוך מיוחד תושבת הכפר אמרה: "כל הזמן רוצים שנתפתח ונתקדם. גם אנחנו רוצות את זה, רק שיעזרו לנו".