כשהגעתי לכנס "טראומה קולקטיבית ובניה של שלום" שקיימה שותפות השלום בתל אביב ביום שישי 21 בפברואר, חששתי קצת. הכותרת היא פיצוח מדויק של המצב הפוליטי הנוכחי – בו כולנו מתקשים להתמודד עם הטראומה של 7 באוקטובר. הטראומה מנהלת את התקשורת, את השיח הציבורי ואת תוכניות הנקמה של הימין. לעומת זאת, המטרה העיקרית של שותפות השלום היא להתמודד עם הטראומה במטרה להגיע לבנייה של שלום. החשש היה שניפול לשיח פסיכולוגיסטי ונאבד את המומנטום הפוליטי. אך הפתעה: בכנס קרה ההיפך הגמור. מקבץ של דוברים ודוברות מרתקים, מקבוצות, מארגונים ומרקעים שונים, הצליחו לחרוז יחד את הנושאים של הכנס ולשרטט פרספקטיבות מאלפות.

את הכנס פתחה מזכ"ל תנד"י נסרין מורקוס. באופן המדויק ביותר עבור כנס העוסק בטראומה קולקטיבית – פתחה מורקוס בשיתוף הקהל בחוויית הביקור שערכו חברות תנד"י יום לפני כן בגדה המערבית. הן ביקרו במרכז לעשרות האלפים שפונו ממחנות הפליטים טול כרם ופארעה בעקבות מתקפת הצבא. המשפחות שנאלצו לעזוב את בתיהן אינן יודעות אם ומתי יוכלו לחזור והאם הבית נשאר על עומדו. הן הספיקו לקחת עמן רק חפצים מעטים. רבות מהן נעקרו מהבית באירוע טראומטי ופתאומי, בלי לקחת אפילו את התרופות ואת הציוד הרפואי הדרוש לבני המשפחה. מורקוס תיארה את הטראומה של העקורים וגם את הטראומה של חברות תנד"י שהגיעו עם שמיכות ובגדים חמים ואת פניהן קיבלו גברים ממררים בבכי.

"לתהליכים שמתחוללים בנפש של כל אחד מאיתנו נחוצה הכרה, כדי שנוכל להתחיל לחשוב על החלמת הפצע. כשמתחילים לגלות אמפתיה לכאב ולטראומה של הצד השני – אזי מתחילים לבנות עתיד משותף. גם אנחנו הפלסטינים – וגם אתם. זה לא עניין חד צדדי", סיכמה מורקוס.

הכרה במקום נקמה

ואכן בהמשך הכנס קרה דבר מדהים ונדיר: שני הצדדים שיתפו בפצעים ובטראומות. ד"ר ג'וליה צ'ייטין מקיבוץ אורים שבעוטף עזה שיתפה את חוויותיה הקשות ב-7 באוקטובר, את הטראומה של חברה שסועה וההתמודדות עם קהילה טראומתית הזועקת נקמה. רונית חיימוב, שיזמה את הכנס בשם הארגון עו"סות דמוקרטיה החבר בשותפות השלום, שיתפה שאחרי ההלם של 7 באוקטובר, גם היא הרגישה כך. הכעס וההלם מול המראות הקשים של הנרצחים והחטופים הביאו אותה למחשבות על נקמה. את מחשבות אלה הצליחה לאזן בהדרגה לכדי אמביוולנטיות, עד שהגיעה להצטרפות לצוות המוביל של שותפות השלום. המעבר מטראומה, שנאה ורצון להיעלמות האחר, להכרה, להקשבה ולפעילות משותפת למען עתיד בטוח היה המטרה.

הפסיכותרפיסטית מנאל אבו חק צללה לתוך הספרות הפלסטינית. דרך דיון ביצירותיהם של אמיל חביבי, פייסל דראג' ואליאס ח'ורי, הציגה תזה מורכבת על תפקיד הטראומה הקולקטיבית כמעצבת הקיום הפלסטיני. אבו חק לא הסתפקה באמירה הכללית כי הנכבה היא טראומה וביחס אליה התעצבה הזהות. בהשאלה ממושגיו של הפילוסוף הצרפתי המרקסיסט אלן באדיו, הראתה כיצד הנכבה היא אירוע של אמת, נקודת שבר היסטורית המייצרת סובייקטיביות חדשה ומחוללת שינוי היסטורי בתודעה הפלסטינית ובכינון הסובייקט הפלסטיני. אירוע של אמת, בתורת המוסר של באדיו, דורש נאמנות מתמשכת, המתבטאת בהמשך ההתנגדות ובתביעה לצדק בהווה.  אבו חק הוסיפה ואמרה, כי בשיח עם הציבור הציוני בולטת דרישה להכרה חד-כיוונית – הפלסטיני צריך להכיר בטראומה שעברו היהודים. כל ניסיון להסביר את הטראומות והתנאים הקשים בהם חיים הפלסטינים מוביל לכעס ולהשתקה.

תחושה זו העסיקה מאוד את באות הכנס – שני העמים חוו טראומה, שני העמים דורשים הכרה. האם דרישה זו תמיד מוצדקת או שלפעמים היא מוגזמת? הדיון בקבוצות הקטנות התייחס גם לשאלות אלה וגם למשמעות הבעייתית של דרישה "אינסופית" להכרה חד- צדדית: הדרישה מהפלסטינים תושבי ישראל להכיר בטראומה של האחר שוב ושוב, ולהיבחן על כך בכל שיחה מחדש.

עומר אלעד מפרויקט גילה להעצמה טרנסית הפתיע את הקהל כשהציג ניתוח פוליטי מעמיק בשאלה: כיצד משמש הנושא הטרנסי לפירוק המרחב הציבורי גם בארה"ב וגם בישראל. בנתחו את ההתפתחויות ההיסטוריות בנושא, הוא שכנע אותי לגמרי שהנושא הטרנסי משמש חוגים שמרנים ודתיים שונים להעלאת השאלה המחרידה: "מי זכאי להיות חלק מהחברה". בתשובה לשאלה, הציע אלעד מהלך של סולידריות בין קבוצות שחוות דה-הומניזציה, כמו קבוצות דיון עם פלסטינים וחרדים. לדעתו אין להסתפק בהכרה בטראומות ובקבלת האחר לתוך השיח – את השונה והאחר יש לאהוב ולראות את היתרון שבקיומו להעשרת וגיוון השיח.

עריצות הטראומה

לרגע השיא של הכנס הובילה עו"ד נטע עמר-שיף מהארגון קולקטיב מזרחי אזרחי. היא הציגה את רעיונותיה של ד"ר זהורית אסולין בדבר עריצות הטראומה. לדעת עמר-שיף לטראומה יש מימד של עריצות מעצם הגדרתה: האזור שנפגע מהטראומה תופס בעלות על שאר אזורי הנפש כשלטון עריץ. אזור זה הוא אזהרה מאימת המוות ודחף להישרדות.

גם לטראומה קולקטיבית אופיינית השתלטות של נרטיב אחד ויחיד ללא מקום לנקודות מבט נוספות. באמצע ההסבר שלה על הדרך בה שלטון עריץ מכריח את כולם להזדהות עם התוקפן תוך איבוד חלקים שונים מעצמיותם – קיבלה עו"ד עמר-שיף שיחת טלפון מבית המשפט העליון. "כן, כן", אמרה בטלפון, ופתאום אורו עיניה – "צו ארעי! תודה רבה!" עמר-שיף עדכנה כי ניתן צו ארעי לעצירת ההריסה במסאפר יטא של 60 בתים של משפחות פלסטיניות, אותן היא מייצגת! זה היה רגע שמשתתפי הכנס לא ישכחו: חיבור בין הטראומה הפוטנציאלית והקולקטיבית של עקירת משפחות מבתיהן, לבין העבודה הנחושה והמתמשכת של פעילים ואנשי מקצוע רדיקליים כמו עמר-שיף להגנת המשפחות.

לדעת עו"ד עמר-שיף, התשובה לטראומה ולסכנה לטראומות נוספות היא הצלה הדדית. על אף שאין סימטריה ואין שוויון בין הקבוצות  בחברה  הישראלית  ובין  החברה הישראלית לזו הפלסטינית, דרושה הדדיות כדי לא להמשיך את הטראומה. מול העריצות, מאפשרת ההצלה ההדדית התמודדות אחרת עם הסיכון הקיומי. מחיקת האחר, הפלסטיני, אבל גם הקבוצה הטרנסית – מקבלת לגיטימציה גוברת. משמעות ההשמדה היא שאין קיום. השיח החדש בדבר השמדה, המוכר לנו מחוויותינו ההיסטוריות, צריך להידון לא רק במונחי שותפות, אלא גם במונחי הצלה – להציל את עצמנו ולהציל את האחר.