מאת ד"ר איציק ספורטא. פורסם באתר "העוקץ".

בדרך כלל לאחר פרסום דו"ח העוני הוא מככב בכותרות במשך יום וחצי, השנה אפילו זה לא. ביום פרסום הדו"ח נחשפה תפיסתו של הרוצח מראשון לציון וזה דחק את הדיון השנתי בנושא העוני לשוליים. מה גם שלא היה שינוי בשיעור העוני כך שלא היה, כביכול, על מה לדווח. לא משנה שהיציבות האמורה משמרת עוני ברמה הגבוהה ביותר בהשוואה למדינות המפותחות האחרות. אז כרגיל הנושא הזה אינו חשוב עד כדי כך שנכביר עליו מילים.

פסטיבל העוני של השנים הקודמות היה מקומם אבל ההתעלמות מקוממת יותר. עד כמה אפשר להתעלם ממשהו שמשפיע על יותר משליש מהילדים ורבע מהנפשות בישראל? כנראה שאפשר גם אפשר. כאילו זו גזירה משמיים ולכן דיון וניסיונות להפחתה ניכרת בשיעורי העוני זה לא נושא שכדאי לדון בו. כדי לצאת ידי חובה יש אמירות כלליות ותוכניות מזעריות עד לא קיימות שאמורות להביא לשיפור המצב.

אחוז המשפחות העניות מבין המשפחות בהן שני מפרנסים ויותר הוא 8% מהמשפחות העניות בגיל העבודה. משפחות שיש בהן לפחות מפרנס אחד מהוות 61% בערך מן המשפחות העניות בגיל העבודה. הממצא הזה הוא ממצא מהותי כיון שהמנטרה של קובעי המדיניות היא שתעסוקה היא הפיתרון האופטימאלי לעוני. ונראה שזה אינו ממש כך. האמנה החברתית בין האזרח לחברה מופרת כאשר נטען שעבודה היא המוצא מעוני בעוד שהמציאות מראה שלא כך הוא.  בישראל זה גרוע יותר כיון ששיעור העוני הבסיסי הוא גבוה מאוד בהשוואה למדינות האחרות.

בדו"ח הנוכחי מוצגת גם השוואה ל שיעורי העוני במדינות ה-OECD כפול מאשר ממוצע המדינות הללו. עשרים אחוז לערך לעומת 10 אחוז במדינות הללו. בערך פי 4 מאשר בשבדיה ודנמרק. וכמובן שישראל נמצאת במקום הראשון בשיעור העני והיא אף משיגה את מקסיקו וטורקיה וגם את ארה"ב. אין בדו"ח עוני של ילדים ששם אנחנו ממש מככבים ועוני של ילדים בישראל הוא יותר מפי שש מאשר במדינות סקנדינביה.

אז הנה עוד דיווח מה עושים אם זה? לדעתי חברה אינה יכולה לחיות מוסרית עם פערים כלכליים ושיעורי עוני כמו שקיימים כאן. המספרים נראים סטריליים אבל הם מבטאים מחסור של רבים בחברה בישראל. כמובן שלפי דו"ח זה איננו יודעים על מה מוותרים אילו שנמצאים במחסור, על מזון, תרופות, על חוגים לילדים או מה שזה לא יהיה. אבל בטוח שהם מוותרים על משהו והוויתור הזה הוא כתם על חברה שרבים בה חיים ברווחה.

הצעד הראשון בפעולה צריך להיות קבלת החלטות כלכליות שבהן ההשלכות החברתיות של כל החלטה הן החלק המהותי. דבר שני, להעלות את הקצבאות של הביטוח הלאומי לרמה הנהוגה במדינות ה-OECD. הצעד השלישי צריך להיות פעילות ממשית לחיזוק העובדים בעולם העבודה, דרך אכיפה ודרך הקלה ממשית באפשרות של עובדים להתארגן. כמו כן יש לספק לעובדים בשכר נמוך את מירב האמצעים לשפר את כישוריהם. במעגל הרחב יותר יש לתת הזדמנות שווה הוגנת להשכלה לכולם. מה שכרוך בהשקעה מסיבית בנושא. ברגע שנדע שבלי קשר למצב הכלכלי של התלמיד או התלמידה סיכוייהם לרכוש השכלה דומה, נדע שעשינו משהו. הדבר דומה גם לצורך בשירותי בריאות מקיפים.

אם כל זה יעשה יש סיכוי שמשהו ישתנה ללא מעשים כאלו נמשיך לדשדש בשיעורי עוני מביישים ומבזים שאינם יאים לאחת משלושים המדינות העשירות בעולם.