נכתב על ידי נעם הופשטטר, דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטה העברית, ופורסם באתר ynet.

ברוח השוק החופשי מעבירה מדינת ישראל לידי אזרחים, פרטים וקבוצות, את הלגיטימציה להפעיל אלימות לפי שיקול דעתם. הדיון על הפרטת בתי-הסוהר מתחיל להיות מיותר, שכן אם תימשך המגמה, נוכל לדלג על שלב הענישה הממוסדת: הסמכות להרשיע ולהעניש מואצלת אט-אט לאנשים פרטיים. 

קחו לדוגמא את המתנחלים שמפעילים בשטחים מה שמכוּנֶה "מדיניות תג-המחיר". העיקרון ברור ומוכרז על-ידם בגלוי: בכל פעם שמדינת ישראל פוגעת לשיטתם באינטרס המתנחלי, הם מבצעים פעולות תגמול אלימוֹת נגד פלסטינים.

בל נטעה; גם בימים אחרים, כשהצבא והמתנחלים מפגינים זוגיות למופת כיאה לשתי זרועות אחיות של השלטון, פלסטינים על רכושם הופכים מטרה לתקיפה של מתנחלים ושל כוחות צבא, לחוד וביחד. אך כאשר ההרמוניה היהודית מופרת בשל צורך מדיני, המתנחלים מעוניינים ליצור את הרושם ש"אסור להתעסק איתם". אלא מה? תקיפה של כוחות ביטחון לא טובה להסברה, וכדי לשכנע את הישראלים, ההם שממערב לקו הירוק, שיהודי לא מצטלם כשהוא מרביץ ליהודי, אפילו במקרה חירום – מרביצים לערבים. נו, לזה אנחנו רגילים. איפה המשטרה? אל תצחיקו את השריפים של גב-ההר. ואל תפחידו את מפקדי תחנות המשטרה, שבסך הכל רוצים להגיע הביתה בשלום.

כך קיבלנו עוד מוטציה של המוסר היהודי מבית-המדרש של חיילי המשיח: לקחו מ'ויקרא' כ"ד, כ', את "עין תחת עין", אבל בעסקה סיבובית, בקריצה; ושוב השמיטו את פסוק כ"ב, שלא במקרה מופיע שם: "משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה".

אך לא רק במדינת יהודה. גם בישראל. הנה עולים לרגל לבית-המשפט חברי-כנסת וקצינים בכירים, לחזק את ידיהם של ארבעה שוטרים שהניחו מטעני חבלה כדי להרוג חשודים בפשע, אותם לא הצליחו להאשים בדרכים חוקיות. אחד מהשוטרים גם הורשע בהריגת גנב רכב. "מה שעושים לחיילים, שצריכים לצאת לקרב עם עורך-דין צמוד, עושים עכשיו לשוטרים," טענה בזכותם אחת, חברת-הכנסת רונית תירוש. אם תירוש בעצמה משווה את קרבות צה"ל להוצאה להורג ללא משפט על-ידי כוחות הביטחון, אולי באמת כבר לא צריך את בג"ץ ואת בצלם? וחבר-הכנסת אריה ביבי מבקש לחון את השוטרים "כמו החנינה שניתנה למורשעי פרשת קו 300" – אכן, השוואה במקומה – רצח בחסות החוק, הזוכה להגנת הממסד.

והשוטרים? הם סבורים שהיה כשל מערכתי ש"הוביל אותם לפעול כפי שפעלו". זו מדיניות תג-המחיר, המדלגת על בתי-המשפט ועל הצורך בראיות, ועל הענישה הקבועה בחוק, ונותנת את הדין ביד האוחזת באקדח.

גם שי דרומי הפעיל מדיניות של תג-מחיר, לפיה העונש על פריצה הוא מוות. ירי בגב? עניין לשיקול דעת. ובית-המשפט, לפחות לעת-עתה, מגבה, ומפרש את החוק כרוחו: הפרטנו את עונש המוות, והזכות להפעלתו מצויה כיום במרווח הצר שבין ההדק לקניין הפרטי.

ובחזרה לשטחים – אל המג"ד והחייל מנעלין שהחליטו לירות בפלסטיני כפות – וצולמו. אל חיילי כפיר, שמפקדם חשף טפח מהאמת, בסָפְּרו על הענישה הפיזית השרירותית הנהוגה בשטחים. ואל מאות עדויות החיילים בפני "שוברים שתיקה". מערכת הביטחון קמה כאיש אחד להשתיק את המעידים. כתבי האישום מעטים ומקוצצים, והעונשים – מגוחכים, כמעט תמיד מִשמעתיים. תג המחיר – אפסי. המסר הוא להמשיך להשפיל ולהתעלל. הַמשיכו לשפוט ולהוציא לפועל בשמנו – העיקר לא להיתפס.

רוח הדברים עולה גם מהסיקור בכלי-התקשורת; כך, סיקור פרשת השוטרים-המחבלים מגלה אמפתיה יוצאת-דופן לנסיבות עבריינותם. שי דרומי זוכה לתמיכה מבעלי טורים מרכזיים. כך, התקשורת שאינה עומדת על חומרת מיסוד האלימות הפרטית, מגבה בפועל את דרומי, את מתנחלי הגבעות, את הצבא היורה בתמימים ואת השוטרים המחבלים. תג המחיר ברור: הפרטת הדין היא הפרטת הדמוקרטיה. הפרטנו את עצמנו לדעת.