מאת איתי מאירסון

    ישראל היא מדינה מכחישת שואה. אין זה סוד כמוס אלא אמת גלויה, מדיניות מתמשכת, עמדה ממלכתית לעילא. מדובר, כמובן, בשואה הארמנית – אותה השמדה שיטתית ומכוונת של המיעוט הארמני בידי הממשלה התורכית בימי מלחמת העולם הראשונה. כמו כל תבשיל בלתי ניתן לעיכול, גם ההכרה בשואת הארמנים יושבת בגרונה של ישראל, וזו מקיאה אותה מפיה פעם אחר פעם, משני טעמים עיקריים – הראשון מביך מן השני, והשני מביש מן הראשון.

    ראשית ישנה הטענה, שהכרה בטרגדיה הארמנית כרצח-עם עלולה להפוך את השואה "שלנו" לפחות אקסקלוסיבית ולערער את תפישתה כאירוע ראשון ויחיד מסוגו בהיסטוריה. לפי הטענה השנייה – גם היא מביכה להחריד – הכרה בשואה הארמנית תפגע ביחסי ישראל-תורכיה, שמצדה מפעילה מזה שנים לובי בינלאומי נמרץ לאי-הכרה במעשיה כרצח-עם. כדי להתמודד עם חבית-הנפץ המוסרית והדיפלומטית הזאת, ועל-מנת להסביר את היעלמותם של יותר ממיליון ארמנים בין השנים 1915 ל-1918, משתמשת ישראל הרשמית במיטב מעשי הלוליינות הלשונית. טרגדיה, טבח, פוגרום – כן; שואה, רצח-עם, ג'נוסייד – לא ולא.

    והנה, לאחר שהושבעה בישראל ממשלה חדשה, ה-32 במספר, לכאורה, לא היינו צריכים לצפות ממנה לשינוי בשאלת ההכרה בשואה הארמנית. אלא שההידרדרות ביחסי ישראל-תורכיה, שהגיעה לשיא בחודשים האחרונים, עשויה לפתוח בפני הממשלה חלון הזדמנויות מעוות במיוחד לשנות את מדיניותה בעניין. לא מן הנמנע שיהיו בין חברי הממשלה כאלה, שידרשו "להעניש" את ראש ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, על שהעז לגנות את יציאתה של ישראל למבצע "עופרת יצוקה". אחרי שפגענו להם היכן שכואב באמת, ובחרנו במעשה-גיבורים לוותר על תענוגות ה"הכול כלול" בקלאבים של אנטאליה, הכרה בשואה הארמנית עלולה להתפרש על-ידינו כקלף מדיני לגיטימי לקראת הסלמה נוספת ביחסים עם תורכיה. חכה, חכה, מר ארדואן, עוד פיפס אחד שלך נגד ישראל, ושר החוץ שלנו יפשפש בספרי ההיסטוריה ויגלה לתדהמתו, שה"טרגדיה", ה"טבח" או ה"פוגרום" שנעשה בארמנים אינו אלא רצח-עם כשר למהדרין.

    כאשר ההסלמה ביחסי ישראל-תורכיה תבוא – והיא תבוא – מי יהיה חבר-הממשלה הראשון שירים את הכפפה הבזויה הזאת? שר החוץ? השר לפיתוח אזורי? או אולי השר לענייני איומים עות'מאניים, בהנחה שיצוץ אחד כזה? ומה יגבר על מה? השאיפה המטופשת להכניס לטורקיה מתחת לחגורה, או ההתחפרות המטופשת לא פחות בעמדה, לפיה רק יהודים רשאים להיחשב כקורבנות של ג'נוסייד? דבר אחד בטוח; אם הכרה ישראלית בשואה הארמנית תתממש, חלילה, כאקט דווקאי של ענישה דיפלומטית, יהיה זה אות קלון מביש ומבייש מאין כמותו. החשש לעיוות הנורא הזה לא מותיר לנו ברירה, אלא להסיק מסקנה מעוותת לא פחות: אסור לישראל להכיר בשואה הארמנית. לא עכשיו. לא בדרכי המדינאות הבינלאומית.

    את ההכרה בטרגדיה הארמנית כג'נוסייד יש להפקיע ממשרד החוץ ולהניח על שולחנו של משרד החינוך, בראשותו של השר גדעון סער. הגיע הזמן לעשות את שהיה צריך לעשות מזמן: להכניס לתוכנית הלימודים את הסיפור במלואו. שר החינוך היחיד שראוי לציון בנושא הזה היה יוסי שריד, שברצותו לשלב את השואה הארמנית בתוכנית הלימודים, נתקל בלאו רבתי מצד ראש-הממשלה ונשיא המדינה, ובעצם מצד כל גוף ממלכתי אחר. שרי חינוך אחרים בעבר אפילו לא שקלו את העניין. בוודאי שלא לימור לבנת – אותה לבנת שמפאת רגישותה לפשעי-העבר החרימה בהפגנתיות את נאומה של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, במליאת הכנסת בשנה שעברה.

    כמו לימור לבנת, גם גדעון סער הוא בוגר בית-המדרש של מצודת זאב – על שלל קלקוליו וסילופיו. אלא שישנה תחושה – בלתי מבוססת בעליל – שסער קורץ מחומר אחר, מחומר שעשוי לשים קץ לחרפת ההתעלמות של מערכת החינוך מהשואה הארמנית. ישנה תחושה – גם היא בלתי מבוססת בעליל – שאם רק ירצה, יוכל לעשות את הדבר הנכון, ואז ידעו תלמידי ישראל איך אומרים "העיירה בוערת" גם בארמנית.