בנובמבר 2023, כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר ופרוץ מלחמת ההשמדה בעזה, החלטנו, כמה פעילי שמאל ישראלים בברלין, להקים קבוצת מחאה נגד המלחמה ונגד הכיבוש. התוכנית עלתה עוד בשבועות שקדמו ל-7 באוקטובר, בתקופת ההפיכה המשפטית ומחאות הענק מולה. זאת בניסיון לארגן את הישראלים בשמאל בברלין כדי ללחוץ על ממשלת גרמניה לנקוט קו תקיף יותר נגד הכיבוש והממשלה הפשיסטית בישראל. אולם פרוץ המלחמה הקנה לצורך זה דחיפות רבה יותר. הקבוצה, שמאז אימצה את השם ״ישראלים למען שלום״, הייתה בשנתיים שחלפו קבוצת מחאה מרכזית בגרמניה, ואף השפיעה במידה מסוימת על המערכת הפוליטית והשיח הציבורי במדינה זו.

רקע

הדיון על ישראל-פלסטין בגרמניה שונה מאשר במדינות אחרות באירופה. משקעי העבר – השואה, הפשיזם, וגם העמדה הפרו-פלסטינית שנקטה מזרח גרמניה הסוציאליסטית – מייצרים שיח מורכב רווי סתירות ועיוותים, שלעיתים קרובות מבטא דיון פנימי על התפיסה העצמית של הגרמנים ביחס ליהדות ולעברם הנאצי, במקום שיח על מדיניות חוץ ויחסים דיפלומטיים. התופעה השולית־יחסית של Anti-Deutsch, קבוצות שמאל רדיקליות שבמקור מגרמניה המזרחית, הרואות בתמיכה במעשי ישראל עיקרון יסוד של תפיסת עולם אנטי-פשיסטית – היא יותר מרק קוריוז. זו דוגמת קצה לתופעה רחבה יותר של פטישיזציה של ישראל ברחבי המערכת הפוליטית.

בשנת 2008 נאמה הקנצלרית דאז אנגלה מרקל בכנסת ישראל ואמרה: ״ביטחון ישראל הוא היגיון המדינה (Staatsräson) של גרמניה״. המושג שנטבע אז, Staatsräson, הפך מרכיב מרכזי באידיאולוגיה של האליטה הפוליטית הגרמנית. הרעיון מאחוריו הוא שהמחויבות ההיסטורית של גרמניה לעם היהודי צריכה לבוא לידי ביטוי במחויבות למדינת ישראל. הפרשנות השגרתית שהמושג תפס מאז היא – תמיכה חסרת מגבלות בישראל. וכך, בעוד ממשלות ישראל הקצינו ימינה והפכו פשיסטיות, גרמניה – שעל פניו תומכת בפתרון שתי המדינות ובחוק הבינלאומי – אך חיזקה את נאמנותה הדיפלומטית לישראל.

תופעה זו הגיעה לשיאה אחרי 7 באוקטובר. מופעי סולידריות רשמיים צצו בכל מקום – מצד ממשלת המרכז-שמאל של אולף שולץ, ברחובות ובתקשורת הגרמנית. דגלי ישראל נתלו ועודם מתנוססים סמוך למשרדי ממשלה, לעיריות ולמטות של מפלגות פוליטיות. לעומת זאת, הדאגה לעזתים שעמדו בפני מתקפת השמדה איחרה לבוא. הפגנות פרו-פלסטיניות הואשמו מיד באנטישמיות ונתקלו באלימות משטרתית חריפה, בעיקר ברחובות ברלין. אירועים עם אנשי תרבות, אקדמאים וסופרים – רבים מהם יהודים – בוטלו אחרי שאלה העזו להביע סולידריות עם פלסטינים. במישור הבינלאומי, הוסיפה גרמניה לעמוד לצד ישראל גם כאשר נהיה ברור לחלוטין שמטרת המלחמה בעזה היא השמדה; גם לאחר שבית הדין הפלילי הבינלאומי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט; וגם לאחר שבית הדין הבינלאומי הגבוה לצדק פרסם חוות דעת נגד הכיבוש.

סיטואציה פוליטית רוויית משקעים היסטוריים הפריעה לגרמניה לנקוט עמדה העולה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי. אך דווקא אז הבנו שלקולות של ישראלים ישנו בגרמניה מעמד מיוחד, מיוחס; ושקולנו מעניין במיוחד את התקשורת ואת המערכת הפוליטית. בגרמניה, ובייחוד בברלין, ישנה קהילה ישראלית גדולה וותיקה, המונה מעל ל-10,000 איש. אמירה של קבוצה ישראלית מאורגנת מתוך קהילה זו נגד ממשלת ישראל ומדיניותה היא דבר שהממסד הגרמני לא יכול להתעלם ממנה. לכן, בזמן ששגרירות גרמניה בישראל והקהילה היהודית הרשמית בגרמניה  פעלו להכשרה מלאה של ממשלת הימין הקיצוני, החלטנו לארגן את הציבור הישראלי השמאלי בגרמניה בדרישה למדיניות אחרת.

התחלנו כקבוצה של כ-15 פעילים שחלקם ותיקים בגרמניה וחלקם, כמוני, מהגרים טריים. חלקנו מדברים גרמנית טובה וחלקנו לא; חלקנו מחוברים לשמאל בארץ; וחלקנו עברנו תהליך פוליטיזציה בחוגי שמאל בגרמניה. היה לנו חשוב לפעול כקבוצה של ישראלים גם בתגובה להלם שכולנו חווינו ב-7 באוקטובר: בעוד שכולנו הבנו שמלחמת ההשמדה שגויה מיסודה ויש לעצור אותה, התקשינו להצטרף להפגנות מסוימות בהובלה פלסטינית, אשר לעיתים קרובות התייחסו בצורה סלחנית לאירועי 7 באוקטובר ותמכו באופן לא מסויג בכל אמצעי ההתנגדות הפלסטינית.

החל בחודש דצמבר 2023 ערכנו משמרת מחאה שבועית בימי שישי מול משרד החוץ הגרמני. הגענו לשם כל שבוע במשך 10 חודשים, בשלג ובחום, ודרשנו שינוי כיוון: הפסקת משלוחי נשק לישראל; כיבוד של צווי המעצר הבינלאומיים נגד נתניהו וגלנט; הכרה במדינה פלסטינית; ופעולה נחושה נגד מה שהלך והתבהר כרצח עם בעזה. ההפגנות מעולם לא היו גדולות במיוחד, עשרות עד מאות פעילים, אך כפי שצפינו, השפעתן הייתה גדולה בהרבה מהיקפן המספרי. התקשורת הגרמנית הסתקרנה למראה הישראליות והישראלים המוחים נגד הממשלה שלהם ואשר שוברים את הומוגניות התמיכה במלחמת ההשמדה בקרב הממסד היהודי.

באמצעות ההפגנות פיתחנו מערכות יחסים עם ארגונים שונים והזמנו לנאום דוברים מגוונים – רבים מהם מבקרים מהשמאל בארץ. מעבר לכך גילינו כי אנשים במשרד החוץ, שמולו הפגנו, ידעו על קיומנו והודו עליו. הפקידות הדיפלומטית, ממש כמו הציבור הרחב בגרמניה, הבינה מוקדם כי התמיכה הגרמנית בהשמדת עזה בידי ישראל היא טעות. אך הפוליטיקאים פחדו מהביקורת מהימין ומהקהילה היהודית הממוסדת, שמא יצטיירו כאנטישמים. למיטב הבנתנו, ההפגנה השבועית שלנו עזרה לאנשי המקצוע במשרד החוץ לדחוף את הפוליטיקאים לעמדה ביקורתית יותר כלפי ישראל. ״ראו, אלה ישראלים שמבקשים שתעשו יותר״, הם אמרו למקבלי ההחלטות.

יצרנו קשרים גם עם המערכת הפוליטית הגרמנית. ליווינו ביקורים של אנשי חברה אזרחית ופוליטיקאים מהארץ – רבים מהם מהחברה הערבית ובייחוד מחד״ש – אצל פוליטיקאים, מפלגות ופקידי ממשל גרמנים. במהלך השנתיים האלה, באופן הדרגתי ומחושב, הידקנו את הקשרים עם מפלגת השמאל די לינקה – בה קיים מתח באשר לגישה הנכונה לגבי ישראל-פלסטין. מילאנו תפקיד מסוים במשיכת כלל המפלגה לעמדה ריאליסטית יותר ביחס לישראל, הכוללת תמיכה באמברגו נשק ובהכרה במדינה פלסטינית. יחד עם די לינקה, ארגוני זכויות אדם ופעילים פלסטיניים מקומיים, הובלנו גם את הפגנת הסולידריות הגדולה ביותר עם עזה בסוף ספטמבר 2025. בהפגנה זו בברלין שנערכה כמה שבועות לפני הפסקת האש, השתתפו מעל 100 אלף איש.

בניית קהילה  

מעבר להפגנות ולפעולה במרחב הפוליטי הפרלמנטרי ובתקשורת, בניסיון להשמיע את קולו של השמאל מהארץ בשיח הפוליטי הגרמני, ראינו לנכון גם לארגן את הקהילה הישראלית השמאלית בתקופה קשה כזו. כשעברתי לברלין, בקיץ 2022, הופתעתי לגלות שלמרות שההרכב המעמדי-מקצועי של המהגרים בברלין תואם את זה של השמאל הישראלי – צעירים, אמנים, אקדמאים ואנשי תרבות, הארגונים שמאגדים אותו ממומנים בידי ממשלת ישראל או שהם בעלי אוריינטציה דתית (ארגון ״צוזאמן״ לדוגמא). מהר מאוד הבנו מהדרישות שעלו מהפעילים שהגיעו להפגנות שלנו, שעלינו גם להיות בית לישראלים שחווים תקופה קשה ומבלבלת על רקע 7 באוקטובר, המלחמה והג׳נוסייד, ומרגישים ניכור גובר ממשפחותיהם ומחבריהם בארץ בצד תלישות מסוימת בגרמניה שהפכה – בחוויה האישית שלהם – מפחידה הרבה יותר. מאז הטראומה של 7 באוקטובר. חשו ישראלים כי הסביבה הגרמנית לא מבינה אותם ואת מה שהם חווים והיו זקוקים למרחב בו יוכלו להתבטא.

החלטנו שבמקביל לאירועים ציבוריים ופנייה לציבור הגרמני, נערוך גם מפגשים קבועים בעברית. במפגשים נערכו דיונים פוליטיים על המשמעות המשפטית של המלחמה, סדנאות לימוד על המערכת הפוליטית הגרמנית ומעגלי תמיכה נפשית. בזכותם נולדו היכרויות שאפשרו לרבים מהמהגרים הישראלים לברלין להרגיש פחות לבד ולבנות כוח פוליטי.

מודל לפעולה ברחבי אירופה

בחודשים האחרונים, עם התעצמות הקטל בעזה, ההרעבה המכוונת והאגרסיביות הישראלית האזורית, צפינו הזדמנות להנעה של כוחות פוליטיים מרכזיים יותר לעבר לחץ על ישראל. ״הלחץ הבינלאומי״ – אותה תופעה אמורפית שאנחנו רואים כתנאי הכרחי, בצד המאבק בארץ, לשינוי משוואת הכדאיות של הכיבוש – מורכב מיוזמות רבות ברחבי העולם.

לתפיסתנו, ברלין היא המוקד השני בחשיבותו לאחר וושינגטון ליצירת לחץ על ישראל. אחרי ארה"ב, גרמניה היא ספקית הנשק השנייה בחשיבותה לישראל. היא גם ממלאת תפקיד מרכזי ביותר באיחוד האירופי ושימשה למעשה החסם המרכזי בפני צעדי לחץ הכרחיים כמו השהיית הסכם האסוציאציה של האיחוד האירופי עם ישראל והכרה במדינה פלסטינית. עם זאת היה ברור שהחלטות אירופיות לא מתקבלות בברלין לבד.

באביב האחרון, כאשר גבר המומנטום של הלחץ על ישראל, החלטנו לארגן רשת של קבוצות ישראליות דומות ברחבי אירופה. יחד עם שותפים ברחבי היבשת ערכנו שתי הפגנות פן-אירופיות של ישראלים ב-13 מוקדים, מליסבון עד קופנהגן. בנוסף, ארגנו עשרות ארגונים ישראליים ויהודיים למחות נגד קטרינה פון-שנורביין, נציבת המאבק באנטישמיות של האיחוד האירופי, אשר עבדה בפועל כלוביסטית של ישראל. הפעולות המשותפות שלנו ברמה הכלל-אירופית דחפו את הממסד היהודי השמרני ביבשת למצב לחוץ. הן הראו כי לחץ מצד ישראלים מחוץ לישראל הוא גורם חשוב ביצירת מומנטום להתנגדות לג׳נוסייד.

שותפות ערבית-יהודית

עבורי, כפעיל מק"י וחד״ש המחויב ליסודות הפוליטיים של מאבק ערבי-יהודי משותף וסוציאליזם, הפעולה במסגרת ישראלית-יהודית נראתה מוזרה וקשה לעיכול. מרבית הפלסטינים אזרחי ישראל שעוברים לברלין, גם אם היו מעורבים במאבק יהודי-ערבי משותף בארץ, לא מעוניינים לפעול במסגרות ״ישראליות״, וזו עמדה מובנת לחלוטין. המעבר שלהם לברלין מאפשר להם לפגוש, לעיתים בפעם הראשונה, פלסטינים וערבים אחרים מרחבי המזרח התיכון, והם יכולים לפעול במסגרות שנהנות גם הן מהשפעה בהקשר הגרמני.

לעומת זאת, מרבית המהגרים הישראלים היהודים לברלין הם מהגרים ממעמד בינוני-גבוה בארץ. רבים מהם מחזיקים בדרכונים אירופיים. בעיר ענייה יחסית כברלין הם מתברגים במעמד גבוה יחסית בעזרת הון צבור ישראלי ולעיתים קרובות דרך נדל״ן. ההשקעה הציבורית של גרמניה במוסדות יהודיים, בתרבות יהודית וביצירה של קהילה יהודית חזקה יוצרת הזדמנויות תעסוקה משמעותיות לישראלים, והקהילה הישראלית החזקה מאפשרת לחיות כמעט בתוך בועה עברית בתוך ברלין.

איך ניתן לעשות פוליטיקה שמאלית בתוך מסגרת כזו המתרכזת בנושא מדיניות חוץ אחד, כקבוצה של מהגרים מבוססים יחסית ממדינת מוצא אחת? זו השאלה שאני, ואנחנו כארגון, שואלים את עצמנו באופן קבוע. תשובה אחת היא יצירה של שותפויות אינטרנציונליסטיות עם בעלי ברית פלסטינים ואחרים במאבק נגד הג׳נוסייד, כפי שעשינו בהפגנת הענק בברלין ב-27 בספטמבר השנה. תשובה אחרת היא כי עלינו למלא בשמאל הגרמני תפקיד חינוכי שידרבן אותו לאמץ פוליטיקה נכונה יותר ביחס למזרח התיכון. כך באמת פעלנו: נפגשנו ושוחחנו באינספור פגישות עם גורמים שונים: מפלגת השמאל די לינקה, קבוצות רדיקליות, איגודי עובדים, אוניברסיטאות, קבוצות מקצועיות ואחרות, והצענו את הניתוח שלנו למציאות בישראל-פלסטין. עוד ערוץ שדרכו אנחנו משרתים את השמאל הרחב יותר הוא הפגשת השיח הציבורי הגרמני עם השמאל היהודי-ערבי בארץ – ובייחוד תוך הבלטת נושא הציבור הערבי בישראל ומאבקו, אשר נעדר כמעט לגמרי מהתפיסה הגרמנית של ישראל.

שאלות מורכבות מוסיפות להטריד אותי ואת שותפי לארגון בזמן שאנחנו עוברים, אני מקווה, לשלב חדש במאבק: איך נמשיך לאחר הפסקת האש להפעיל לחץ נגד הכיבוש? האם ביכולתנו להרחיב את השפעתנו מעבר למחנה השמאל בגרמניה ולנסות להזיז את הימין שבשלטון מעמדותיו? לאן הולכת התנועה הפרו-פלסטינית בגרמניה והאם לנו יש תפקיד בה? התשובות לשאלות אלה פתוחות. אבל אנו משוכנעים שהארגון ״ישראלים למען שלום״ בגרמניה ימשיך במאבק למען דמוקרטיה, שלום ושוויון לשני העמים, ולמען עמדה רשמית גרמנית המחויבת לעקרונות הבסיסיים של זכויות אדם ולחוק הבינלאומי.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/129342/