נכתב על ידי ד"ר ארז צפדיה, חבר הנהלת "במקום – מתכננים למען זכויות תכנון" ומרצה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר ופורסם באתר "וויינט".

100 ימים של חסד, זה כל מה שתושבי הנגב מבקשים מהממשלה ומהכנסת. שורה של רפורמות, הצעות חוק, סעיפים סמויים בחוק ההסדרים והסכמים בין הממשלה למוסדות העם היהודי, מבקשים להחזיר את הנגב לימי כיבוש השממה, גאולת האדמה, התנחלות, ייהוד, שעל ועוד שעל. מניעת השתלטות על אדמות הלאום ושמירת המאזן הדמוגרפי. אל אלה מצטרף בחדווה איום הגרעין האיראני המחייב פיזור אוכלוסין.

כל השיטות שיושמו מאז הקמת המדינה ועד ראשית שנות ה-90, מקבלות עכשיו חיים מחודשים למרות שהפכו אוכלוסיות יהודיות וערביות לזרות ומרוחקות, לעוינות זו את זו ולתלויות בחסדי הממשלה. אציג רשימה חלקית.

ב-21 במאי העבירה הממשלה לקרן הקיימת לישראל עקרונות לחילופי קרקע בין המדינה וקק"ל. ההסכם מורה על מסירת קרקעות של קק"ל במרכז הארץ למדינה, וזו תמסור לקק"ל בתמורה קרקעות בלתי מפותחות בנגב, חלקן באזורים המיועדים בתוכניות המתאר להקמת יישובים חדשים, וכן תקציב לפיתוחן. לקק"ל יהיה עניין כלכלי בהשבחת הקרקעות כדי להעלות את ערכן וכדי ליהנות מתקציבי הפיתוח המובטחים. לכן, קק"ל תמהר להקים יישובים ליהודים בלבד בנגב, בשם החזון המופרך של הבאת אוכלוסייה 'חזקה' ושמירת אדמות הלאום.

ב-14 ביוני אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה, את הצעת חוק הרשות לפיתוח הנגב, שמבקשת להלבין חוות בודדים לא חוקיות באזור. בשנה האחרונה מנהלת פרקליטות מחוז דרום מהלכים לפינוי והריסת חוות דרך היין משום שנבנו בהן בתי מגורים וצימרים שלא כחוק. החוק המוצע מבקש להעניק מעמד חוקי וחכירה ללא מכרז לחוות הקיימות לפחות שלוש שנים. מיותר לציין שהחוק, אם יתקבל, לא יחול על כפרים בדואים לא מוכרים, הנמצאים במקומם כבר עשרות שנים. שמירת אדמות הלאום, כבר אמרנו?

בין לבין התבשרנו על האצת הפעולות להקמת עיר חרדית סמוך ליישוב הבדואי כסייפה, ושמה, כמה ציני, כסיף. מעשה בית"ר עלית וקריית ספר חוזר בנגב: הממשלה מנצלת את מצוקת הדיור בקהילה החרדית (שמקורה במדיניות דיור מפלה ממושכת) ומציעה לה פתרונות בפריפריה. אמנם יישוב חרדים בעיר חדשה בנגב רק יקבע את נחשלות האזור, אבל מי כמו החרדים לממש את החזון הדמוגרפי של שמירת הרוב היהודי? ושמירת אדמות הלאום, כבר אמרנו?

בתוך כך, לא ידוע מה עלה בגורל המלצות ועדת גולדברג, שקראה להכיר בחלק מהכפרים הבדואים הלא מוכרים, ואין יודע מהן מסקנות החוקרת שמונתה לדון בהתנגדויות לתוכנית המתאר המחוזית בנגב – התנגדויות שקבלו על התעלמותה מקיומם של עשרות כפרים בדואים לא מוכרים. שמועות מבשרות על תיאום בין מוסדות התכנון לבין הוועדה שמונתה ליישם את המלצות ועדת גולדברג, כך שניתן יהיה להכיר בעוד שניים או שלושה כפרים בלבד מתוך עשרות.

כל התוכניות וההצעות, שהן חלק מחבילת חוקים כמו חוק הנכבה וחוק הנאמנות, מתקבלות ללא דיון ציבורי ומבלי שתושבי הנגב שותפים להן. כולן מבקשות, בשם ערכים לאומיים, לפתח לכאורה את הנגב עבור אוכלוסייה דמיונית שתגיע לכאן, ובעקיפין למנוע כל אפשרות לפתרון מצוקת הבדואים. אנו, הקהילות הרבות והמגוונות שכבר כאן, לא מהוות יעד לפיתוח. איכות הסביבה והחיים שלנו, והדו-קיום השברירי בלאו הכי בין קהילות הנגב – אינם נחשבים.

הגיע הזמן לגבש חזון אחר לנגב, חזון שיגובש במשותף עם תושביו. חזון שיעמיד במרכז את איכות החיים, השונות והסובלנות של מי שכבר חי כאן. חזון זה צריך להדגיש שיש"ע זה לא כאן. מה שנעשה על מנת להעמיק את השליטה בשטחים הכבושים, אינו מתאים לנגב.