באמצע חודש אוגוסט 2024, בגיל 20, החלטתי לנסוע ליפן. לפני הנסיעה עבדתי בשוק הכרמל, בחברת אנשים שתמכו במלחמה בעזה וקראו להרס הרצועה. הרגשתי תשישות ומחנק, ורציתי לברוח מהארץ לתקופה. בריחה היא כמובן לא פתרון מהפכני, אבל ידעתי שזה רק לתקופה, וממילא התעניינתי בתרבות הפופולרית של יפן.

כך, בספטמבר מצאתי את עצמי פחות או יותר לבד בארץ זרה. יפן רחוקה מאוד מהמזרח התיכון, ורוב היפנים לא מתעניינים במצב בישראל ובפלסטין. אין ביפן הפגנות המוניות נגד הטבח בעזה מהסוג שניתן למצוא בערים גדולות בעולם. אף על פי כן, במהלך הביקור שלי במדינה, שנמשך ארבעה חודשים וחצי, חיפשתי ומצאתי הפגנות ופעולות מחאה של השמאל היפני נגד המלחמה.

יפן היא אחת החברות הקפיטליסטיות ביותר בעולם, אך יש בה גם מפלגה קומוניסטית גדולה המיוצגת בפרלמנט. במהלך השהות בטוקיו ביקרתי בסניף המפלגה באזור בשם סטאגייה שבמרכז העיר, שדמה יותר למשרד של תאגיד מסחרי מאשר לסניפי המפלגה הקומוניסטית המוכרים לי מהארץ. למרות קשיי השפה, שכן רוב הקומוניסטים היפנים שפגשתי אינם דוברים אנגלית, חברי הסניף קיבלו אותי בידידות והזמינו אותי להצטרף להפגנות נגד המלחמה ולפעילויות שונות.

מצאתי את עצמי צובר חברים ומכרים. כשהצגתי את עצמי לפעילי שמאל יפנים וסיפרתי שאני ישראלי המתנגד לכיבוש ולמכונת המלחמה הישראלית נתקבלתי באהדה רבה, ובחלק מההפגנות אפילו התייחסו אלי כסוג של מפורסם. במהלך הביקור ביפן נפגשתי עם עשרות פעילים פרו-פלסטינים, רבים מהם מהגרים מהמזרח התיכון – כולל עזתי שאחיו נהרג בידי חיילים לפני 20 שנה. הוא הדגיש בפני כי הוא מתנגד הן לחמאס והן לכיבוש הישראלי.

היו גם חוויות פחות חיוביות. לאחר שבועות שלמים בהם לא דיברתי עברית, החלטתי לבקר בבית חב"ד בטוקיו. מצאתי את עצמי שותק בחלק גדול מהשיחות שם, שהתנהלו כמובן על המשך המלחמה בעזה. אחד המבקרים דיבר בהתלהבות על "כמה שהיפנים ציונים", ומבקרים אחרים סיפרו כי התעמתו עם עצרת מחאה קטנה של יפנים שקראו להפסקת המלחמה בעזה. אחד הישראלים העיר בגזענות כי "היפנים מטומטמים מכדי להבין מה קורה מחוץ למדינה שלהם".

ביום הסולידריות הבינלאומי עם העם הפלסטיני (29 בנובמבר) נערכה הפגנה גדולה בשינג'וקו בקריאה לעצירת המלחמה והטבח בעזה. נתקלתי שם ב"מפורסם טוויטר" מקומי, שחשבונו מלא בדברי הלל לחמאס ול"מעשה הגבורה" של 7 באוקטובר. כשהבין שאני מישראל, קילל אותי בביטויים כמו "סוכן ציוני" ו-"יהודי חוליגן".

בסך הכל השתתפתי בכמה עשרות הפגנות ופעילויות נגד המלחמה בעזה. למרות שהיה לפעמים קשה להשתלב, כשחזרתי לארץ הרגשתי שמצאתי חברים חדשים. התפעלתי מהבקיאות, מהידע ומהנחישות של פעילים שרבים מהם מעולם לא דיברו עם ישראלי ולא היו במזרח התיכון, אך פעלו ללא לאות לעצירת המלחמה. שמחתי גם להראות לחלק ממכרי היפנים שלא כל הישראלים רוצים במלחמה, ולתת להם לפחות שביב של תקווה לשינוי בארץ שלנו.