חוק פראוור ל-"הסדרת" ההתיישבות הבדואית בנגב ושאלת הכפרים הבלתי–מוכרים עלו לכותרות בבת אחת בעקבות "יום הזעם" האחרון (30.11), ודחפו את השיח התקשורתי והציבורי לתזזית משונה: פתאום כולם מדברים על זה, אבל לא לגמרי בטוחים על מה בעצם מדברים.
חלק ניכר מאי–ההבנה לגבי חוק פראוור, המשמעויות שלו ואי הצדק שבחקיקתו, נובע לא רק מעמדות ימניות או גזעניות, ולא רק בגלל חוסר מידע, אלא פשוט משום שהחוק מנוסח כך שתוצאותיו מוסוות במלל רב. כלומר, ההחלטה לגרש 40,000 בדואים מבתיהם ולהרוס 35 כפרים אינה רשומה שם שחור על גבי לבן, אלא משתמעת (בסבירות גבוהה) מניתוח הקריטריונים שמציב החוק להכרה בקרקעות בבעלות בדואים ובתכנון כפרים בדואים.
אי–הבהירות הזאת משרתת שתי מטרות ברורות של הממשלה: האחת היא הניסיון לצלוח את "מבחן" הבג"ץ, שבוודאי יידרש לדון בחוקיות התוכנית; השנייה – ליצור דיסאינפורמציה שתחליש את היכולת לקבוע עד כמה מזיק החוק.
מול אי–הבהירות הזאת, שמתחילה להתפזר ככל שממשלת הימין מקשיחה את צעדי הדיכוי כלפי המחאה נגד החוק, מתבלטת תוכנית מגובשת, עניינית ומפורטת שהכינו ארגון "במקום" והמועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב, תחת השם "תוכנית אב לכפרים הלא–מוכרים ב-2012". התוכנית – המשלבת בין ניתוח היסטורי, השוואה בינלאומית, ממצאי מחקרים שנערכו בנגב לאחרונה והמלצות קונקרטיות – מציעה פתרונות תכנוניים וחוקיים שהם מבחינות רבות תוצאה של חשיבה "מחוץ לקופסא".
נקודת המוצא של תוכנית האב היא התמודדות עם הכחשת ההתיישבות הבדואית בנגב טרום הקמת המדינה. עדויות רבות, עקביות וממקורות רבים – ציונים, בריטיים ואחרים – מצביעות על התיישבות ערבית–בדואית רחבה בנגב, מפאתי עזה וחברון ועד לים האדום, על שיטה עצמאית לרישום בעלות על קרקע שהתקיימה בו, ועל החלוקה המרחבית בין המטות והשבטים הבדואים. ניתוח שיטת רישום המקרקעין של הבדואים מפריך למעשה את טענות הממשלה כאילו מדובר בתביעות חסרות בסיס.
למרות הקביעה החד–משמעית לגבי הבעלות הבדואית על האדמות אותן הם תובעים מהמדינה, התוכנית איננה דורשת הרחבה משמעותית של פריסת הישובים הערבים–הבדואים. נהפוך הוא: הדרישה המרכזית היא הכרה דווקא במצב ההתיישבות הקיים, שהוא מצומצם פי כמה, כבסיס לפיתוח עתידי שילווה בתכנון מודרני.
אומנם אין בתוכנית הצעה ברורה כי הבדואים צריכים לוותר, למשל, על הקרקעות במערב הנגב, מהן גורשו סמוך להקמת המדינה, אך בצד התכנוני ממליצים מנסחי התוכנית להתמקד בכפרים הקיימים ובחיזוקם. בחירה זו – להישען על הוכחות צודקות מן העבר, אבל בה בעת לתכנן את העתיד בנפרד, לא כצעד של ויתור על זכויות אלא של ראיית טובת הקהילה כעדיפות עליונה – מסתמכת על תפיסת של פיוס פוליטי בין המדינה לבין הבדואים כמי שסבלו מצעדים של טיהור אתני. לכן, התוכנית איננה מציעה לקבע כבר מחר את גבולותיהם ואת דפוסי הפיתוח של הכפרים הבלתי מוכרים, אלא ליצור תהליך הדרגתי וגמיש, אשר בבסיסו ההכרה בזכותם של הבדואים להמשיך ולפתח את יישוביהם, ולהגן על אורח החיים שלהם.
גם ההתמודדות עם שאלת שימור אורח החיים הבדואי, הכלולה בתוכנית, היא מעניינת. לכאורה, מתוכנית המתבססת של זכויות היסטוריות של חברה מסורתית ושבטית, היה מצופה כי היא תצדיק את אורח החיים הבדואי הנוכחי, על מגרעותיו הברורות מצד ערכי השוויון ובעיקר השוויון לנשים. אך לא בדרך הזאת גובשה התוכנית: בשיתוף עם עמותת "סידרא" לזכויות הנשים הבדואיות, נערכו כהכנה לתוכנית סדנאות תכנון עם נשים בדואיות, שבהן ניסו המתכננים לבחון את התנאים שייטיבו עם הנשים בחברה הבדואית מבחינות של חופש תנועה, חופש עיסוק, תעסוקה, חינוך בריאות, ועוד.
זו נקודה חשובה, כיוון שהממשלה דואגת להציג את המעבר הכפוי אל עיירות–העוני המיועדות לבדואים כמהלך המקדם מודרניזציה ושוויון בחברה הבדואית. בפועל, לא רק שמהלך זה לא השיג את מטרתו, אלא שיישומו בכפייה ומבלי להתייעץ ולשתף את הציבור הבדואי בפיתוחו – הביא לתוצאה ההפוכה, ובראש ובראשונה מבחינת החירות ממנה נהנות נשים בקהילה הבדואית. הבחירה של מתכנני תוכנית האב לשתף נשים בתכנון, הולידה המלצות שכללו שמירה על מרחב משפחתי משותף כחלק מהכפר הבדואי, לצד פיתוח של תחבורה ציבורית בצורה שתאפשר יציאה מתוך מרחב זה לצרכי פרנסה, קבלת שירותים, ועוד.
אל מול תוכניות הממשלה לפיהן אדמת הנגב היא אדמה ריקה שהבדואים "פלשו" אליה במזיד; היישובים הבדואים הם "עבירות תכנון" שיש להעניש עליהן; ותרבות הבדואית היא תרבות פגומה שיש לתקן בכוח – מציעה תוכנית האב לכפרים הלא–מוכרים כלי רב עוצמה לפתרון בעיות בכלים חדשים. על המפגינים והמוחים נגד חוק פראוור לדעת שברשותם לא רק הצדק במאבק, אלא גם כלים היכולים להביא פתרונות של ממש לחברה הבדואית וליחסי האזרחים הבדואים עם המדינה.
יובל דרייר–שילה
מאמרו של יבול דרייר–שילה פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך" –
גיליון מיוחד לציון יום זכויות האדם הבינלאומי:
http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2013break/12/G48_2013.pdf