יום זכויות האדם 2013 פוגש את מדינת ישראל במרחק נגיעה מתחתית הבור האפל אליו היא משליכה, פיסה אחר פיסה, את הכרזת האו"ם בדבר זכויות אדם. לרשימה הקבועה של מנושלי הזכויות – ובראשם הפלסטינים בשטחים הכבושים, אזרחי המדינה הערבים, מהגרים לא–יהודים, מבקשי מקלט ועצורים ללא משפט – הצטרפו באחרונה גם מארגנים ומארגנות של הפגנות מחאה לא אלימות, וזוהי רשימה חלקית בלבד.
פסיקות בג"ץ שעניינן זכויות אדם אינן מיושמות, או נעקפות בחקיקה אשר מבזה את בית הדין ומחלישה את מעמדו בעיני ציבור, שגם כך מתנכר ברובו לשיח זכויות דמוקרטי ואוניברסאלי. הממשלה זקוקה לפסיקות בג"ץ כאשר היא מבקשת הכשר משפטי לנוהלי הכיבוש בשטחים הפלסטיניים, אך מתעלמת מפסיקותיו כאשר הכיבוש, על מנגנוניו המשוכללים, חוצה את הקו הירוק ומתנחל בלב המדינה. והחירות זועקת: הצילו!
אולם ישראל אינה יוצאת דופן ביחסה הבעייתי לזכויות אדם ובתרומתה לשחיקתן. מרבית המדינות מחויבות כיום לדין הבינלאומי בדבר זכויות אדם ובדבר הטמעתן בחוקיהן, אולם חרף זאת – זכויות האדם מופרות בשיטתיות במרבית המדינות. לדעת ארגוני הזכויות, מדובר במגיפה עולמית.
אחד הפרדוקסים הבולטים של משטר הזכויות, היא זיקתו המולדת לדמוקרטיה הקפיטליסטית, המשתמשת ברטוריקת השוויון כזכות יסוד, בעוד שאי–שוויון קבוע הוא חלק בלתי נפרד משיטתה. זאת, עוד לפני שהזכרנו את רמיסתן של זכויות האדם בצידוק של "מלחמה בטרור". משטר הזכויות שהתקבל אחרי מלחמות העולם כהבטחה גדולה לאנושות כולה, מתגלה במקרים רבים מדי כהבטחה ריקה מתוכן.
הבטחה? אכן כך נתפסה מהפכת הזכויות, בעת השקת הכינוס העולמי הרביעי על נשים, שנערך בחסות האו"ם בבייג'ינג, בספטמבר 1995. כינוס בייג'ינג סיכם את עשור האישה, שנפתח למעשה שני עשורים קודם לכן, בשנת 1975, שהוכרזה על ידי האו"ם כשנת האישה הבינלאומית. ישראל הגיבה על הכרזת האו"ם בהחלטת ממשלה להקים ועדה לבדיקת מעמד האישה בכל תחומי החיים. מסקנות הוועדה, שהוגשו שנתיים לאחר מכן בדו"ח עב כרס, אישרו את הטענה הפמיניסטית בדבר קיפוח נשים, וסדקו באופן רשמי את מיתוס השוויון ששלט עד אז בנרטיב הציוני.
מהפכה גלובלית על מסלול המיסוד
כינוס בייג'ינג התקיים באווירה אופטימית, שאפיינה חלק מהמערב עם קץ המלחמה הקרה. המאה ה-21 שהופיעה בפתח, הצטיירה כפחות מיליטריסטית וכיותר חברתית, ולכן גם כידידותית יותר לנשים. המשתתפות דיברו על תקוותן שמדינות ישקיעו יותר משאבים בבריאות, בחינוך ובשירותים חברתיים, במקום בצבאות ובהתחמשות. בין ארגוני האו"ם לבין הארגונים הפמיניסטיים שררה תחושה חזקה של שותפות אינטרסים, שתומצתה היטב בסיסמא המהדהדת: "זכויות נשים הן זכויות אדם". מה שהיה חדש ומעניין בסיסמא, זו לא רק ההכרה הבינלאומית בשוויון מגדרי, אלא התובנה כי יצורי אנוש שווים זה לזו גם כשהם שונים זה מזו. מכאן עד להכרה בזכויות ה"אחר" הדרך הייתה קצרה.
לקמפיין שהתפתח סביב העיקרון שזכויות נשים הן זכויות אדם הייתה השפעה גם בתחום היחסים הבינלאומיים. כך, למשל, קיבל בית הדין לפשעי מלחמה ביוגוסלביה – שהוקם בהאג לפי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם – את הטענה שהועלתה בפניו ב-2001, בידי משפטניות פמיניסטיות, כי אונס ושעבוד מיני בזמני מלחמה הם פשעים נגד האנושות. בפעם הראשונה בהיסטוריה, הורשעו אנשי צבא בגין אונס נשים בעת מלחמה.
כינוסי הנשים של האו"ם שהתקיימו בשנות התשעים עד אמצע ה-2000 הוכיחו את האמון הבינלאומי בכוחן של נשים ליישם אידיאות אוניברסאליות ביומיום המקומי. בעקבותיהם נולדה יוזמת האו"ם להקמת תשתית של ארגונים חוץ ממשלתיים (NGOs), הנשענים על אמנות האו"ם לזכויות אדם ועל החוק הבינלאומי, במטרה לייצר כוח לשינוי פוליטי וחברתי.
הדור האקטיביסטי שהפעיל את הארגונים החוץ ממשלתיים בתחילת דרכם מתחלף בשנים האחרונות במקצועניות שבקיאות בשיח הזכויות, רואות בו את המובן מאליו, ומודעות למגבלות השפעתו במאבקים לשינוי חברתי או פוליטי. במאהלי המחאה החברתית של קיץ 2011 היה אפשר לראות את כולם/ן, ולרגע היה נדמה שהניסיון המצטבר העצום שארגוני החברה האזרחית הביאו איתם למחאה יזניק אותה קדימה. לרגע קצר, וזהו.
הרחבת תחום המאבק
מי שמובילות בשנים האחרונות את המאבק הבינלאומי לזכויות נשים הן פמיניסטיות מן העולם השלישי. עוד בכינוסי העבר הן ביקרו את שיח הזכויות על היותו ליברלי–מערבי–לבן, שהשתמש באג'נדה של זכויות אדם גם כנשק אנטי–סוציאליסטי. הביקורת שלהן מתבססת על תיאוריות פוסט–קולוניאליות, ומשלבת מאבק באימפריאליזם. אגב, יש להן לא מעט שותפות רעיוניות במערב, וגם בישראל.
המאבק על זכויות ממשיך ומתרחב לתחומים חדשים וביניהם – צדק חברתי וסביבתי, הזכות למזון ולמי שתייה נקיים, הגירת עבודה, וזכויות אזרחיות למהגרים ולמבקשי מקלט. אין לפמיניזם (למעשה, פמיניזמים רבים), חזון גדול לזמננו ותובנות מעוררות השראה כדוגמת "האישי הואפוליטי", כפי שאין למשטר זכויות האדם סמכויות אכיפה על מדינות שמתעמרות בקבוצות מיעוט ובמהגרים חסרי מעמד. אולם שתי תפיסות העולם המודרניות החשובות הללו, שאינן מסתפקות בהתבוננות ביקורתית בעולם אלא פועלות כדי לשנות אותו, אינן מתכוונות לעצור. ולנו אסור להירדם.
חדוה ישכר
המאמר של חדוה ישכר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך" –
גיליון מיוחד לציון יום זכויות האדם הבינלאומי:
http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2013break/12/G48_2013.pdf