קובץ עב–כרס שכותרתו "השפעת הכיבוש על החברה הישראלית" – ועוד בהוצאת הספרים של האגודה הישראלית למדע המדינה (2013) – הוא אירוע חיובי באופן יוצא דופן בספרות המחקרית הישראלית. המושג "כיבוש", בהתייחסות לשטחים שנכבשו בידי ישראל ביוני 1967, נדיר בכותרות ספרים. קדמו לקובץ שיצא השנה הספרים "גיאוגרפיה של כיבוש" מאת פרופ' אלישע אפרת (2002); "מחיר היוהרה, הכיבוש – המחיר שישראל משלמת" מאת ד"ר שלמה סבירסקי (2005); ו"הביורוקרטיה של הכיבוש" מאת עו"ד יעל ברדה (2012).

המחיר

עורכי הקובץ – פרופ' דניאל בר–טל ופרופ' יצחק שנל – כללו בו מאמרים מאלפים על המחיר הכבד שהחברה הישראלית משלמת עקב הימשכות הכיבוש בתחומים שונים: הפוליטיקה, החברה והתרבות.

השליטה בשטחים הכבושים, כותבים שני העורכים בדברי הסיכום, "הפכה לכוח מכונן של החברה הישראלית בכלל" (עמ' 455), שכן היא משפיעה לא רק על הגבולות, אלא בשאלות יסוד של המשטר הפוליטי, הדמוקרטיה, הכלכלה, הפסיכולוגיה, ועוד.

פרופ' דוד קרצמר מכנה את מערכת השליטה הישראלית בשטחים כ-"צביעות משפטית" של משטר קולוניאלי. הוא מראה כיצד ישראל משלבת, בלי להניד עפעף, מחויבות מילולית לנורמות המשפט הבינלאומיות בשטח כבוש, עם פעולות המפירות שוב ושוב את הנורמות האלה באמצעות הקמת ההתנחלויות, המתפקדות כ-"מובלעות ישראליות". והתוצאה ממהלך ארוך שנים כזה היא – השחתה של מערכת המשפט הישראלית, שהפכה מערכת סכיזופרנית: אותו משפט עליון שפסל הפרטה של מערכת בתי הסוהר, הוא שמכשיר את ההתנחלויות, את גדר ההפרדה, את המעצרים המנהליים, ועוד עוולות יומיומיות.

להשפעת הכיבוש על הדמוקרטיה הישראלית מוקדש גם מאמרו של פרופ' ירון אזרחי. תמיכת המפלגות הגדולות כולן, וכן תמיכת מפלגות הימין הקטנות, במשטר הכיבוש בשטחים, מציין פרופ' אזרחי, הפכה את הצבא הישראלי לצבא כיבוש, המכפיף את החיים של הפלסטינים לאינטרסים של ההתנחלויות ולחזון "ארץ ישראל השלימה". המציאות של הכיבוש המדכא מולידה "מוסדות גרועים, המייצרים אזרחים גרועים ותורמים להידרדרות התרבות האזרחית הדמוקרטית" (עמ' 201).

הדיון בגלישת הדמוקרטיה הישראלית במדרון הכיבוש, לרבות במעשי חקיקה גזעניים, אינו מוביל את הכותבים השונים, משום מה, לדיון בסכנת הפאשיזם בישראל. לא ברור האם התעלמות זו נובעת משלילת הקשר בין כיבוש לפאשיזציה, או משום שזה נראה להם כעת מרחיק לכת.

ליקויים וחולשות

מבלי להפחית מחשיבותו של הקובץ בדבר השפעת הכיבוש, אבקש להצביע על כמה חולשות וליקויים. שיר חבר, שמאמרו מוקדש לעלות הכלכלית של הכיבוש, מביא סקירה היסטורית מעניינת, החושפת את המחסור בנתונים ומציעה חישוב של ההוצאות להחזקת המתנחלים, הצבא והמשטרה. לפי שיר חבר, עלות הכיבוש (2008-1970) הסתכמה בסכום האדיר של 381 מיליארד שקל. אולם במאמר ישנה התייחסות שולית לאינטרסים המעמדיים שיש להון בכיבוש: שוק קונים שבוי, תשלובת צבאית–תעשייתית, ספסרות בקרקעות, פועלים פלסטינים בשכר נמוך, ועוד.

מאמר של צוות חוקרים לגבי עמדות הציבור היהודי בישראל בסוגיית השטחים הכבושים (תמיר מגל ואחרים) בוחן את העמדות של המפלגות והזרמים הפוליטיים. המחברים בחרו להתעלם מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית ומחד"ש, על אף הרכבן היהודי–ערבי, בתירוץ הבא, הכלול בהערת שוליים: "בניתוח זה אנו מתייחסים רק למפלגות הנשלטות בידי חברים יהודים" (עמ' 136). בדרך בלתי–אינטליגנטית זו, הם בוחרים להגדיר לא את מק"י וחד"ש, אלא את תנועת "העולם הזה" ותנועת של"י (אשר היו בכנסת משך זמן מוגבל) בתור מי שהובילו את שלילת הכיבוש מתחילתו ואת התמיכה בפתרון של שתי מדינות, ישראל ופלסטין.

מטבע הדברים, מאמר העוסק בהשפעת הכיבוש על המיעוט הערבי בישראל, אינו יכול להתעלם ממק"י וחד"ש. אולם כותביו – פרופ' מוחמד אמארה ומוהנד מוסטפא – מצאו דרכים מוזרות למזער את השפעתן. כך קובעים הכותבים, כי התגבשות החיים המפלגתיים בחברה הפלסטינית בישראל החלה רק אחרי מלחמת יוני 1967, בעוד שמק"י פעלה ביישובים הערביים למרות התנאים הקשים של הממשל הצבאי, וח"כ תופיק טובי נבחר לכנסת הראשונה.

אולם בהמשך, ההצגה שלהם ממש מעוותת: ברשימת התנועות הפוליטיות–אידיאולוגיות החדשות בקרב המיעוט הערבי, מונים המחברים את חד"ש, מבלי להזכיר כלל שהוקמה ביוזמת מק"י, שהיא הכוח הפוליטי המרכזי בה. יתר על כן, על חד"ש הם אומרים ששילבה יותר מתנועות אחרות בין מאבק לשוויון אזרחי ולאומי ולמאבק לשלום – כאילו לא הייתה זו נקודת המוצא של מק"י בכל שנותיה. אין בקובץ מאמרים המנתחים את ההתנגדות הפוליטית לכיבוש, את תנועות השלום, את ההפגנות בעיצומן של מלחמות, ועוד. זו חולשה בסיסית של הספר. מבחינה זו, יוצא דופן הוא המאמר המאלף של פרופ' דן אוריין, העוסק בתהליך שהתחולל באמנויות הישראליות, ובעיקר בתיאטרון, אשר עברו מהתעלמות מהכיבוש לביקורת פוליטית חריפה על ההיגיון והצדק שבשליטה על עם אחר.

תמר גוז'נסקי

המאמר של תמר גוז'נסקי פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך" –

גיליון מיוחד לציון יום זכויות האדם הבינלאומי:

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2013break/12/G48_2013.pdf