נכתב על ידי אלישבע מיליקובסקי, פעילת א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט, ופורסם לראשונה באתר "וויינט".
כשהתחלתי להתנדב בסיוע לפליטים שזרק הצבא ברחובות באר שבע לפני מעט יותר משנתיים, לא יכולתי לדמיין לאן זה יוביל אותי. לא חשבתי שזה ישנה את חיי מן הקצה אל הקצה, או שגם שנתיים מאוחר יותר המדינה עדיין תתכחש לחובותיה לפליטים ותמשיך להתייחס אליהם כאילו היו פושעים, או סתם תתעלם מהם.
מעל הכל לא העליתי על דעתי שיש סיכוי שהניסיון לספק לניצולי רצח-עם קורת גג ומזון, יהפוך לעבירה פלילית שבגינה אוכל למצוא את עצמי בכלא לשנים. אבל היום, יום הפליט הבינלאומי, אני מסתכלת סביבי ומכירה בכך שזה בדיוק המצב.
עדיין זכורה לי שיחת הטלפון הראשונה שהגיעה בעשר בלילה, כשעוד הייתי סתם סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. חבר סיפר לי שהתקבלו דיווחים על קבוצה של פליטים שנמצאים באזור התעשייה השומם של באר שבע. כשהגעתי למקום נדהמתי לראות נשים שישבו על המדרכה, מחזיקות את תינוקותיהן בידיים, ואין להן לאן ללכת. זו הייתה הפעם הראשונה. אחרי הפעם השנייה והשלישית כבר הפסקתי לספור, אבל לא הפסקתי להזדעזע.
מאז עברו הרבה לילות ללא שינה ברחובות באר שבע, בגן הוורדים בירושלים ובגן לווינסקי בתל אביב. שיחות טלפון ללא סוף ונסיעות עד לקצה הארץ וחזרה. ועדות כנסת, מכתבים לשרים, ובג"צים – הרבה מלים גדולות ואפס שינוי. מעצרים של פליטים ושחרורים שלהם וביקורים בקציעות ובמקלטים הצפופים והחנוקים שהצלחנו למצוא.
וסיפורים, כל כך הרבה סיפורים. אנחנו כותבים דו"חות ובהם דיווח על כ-17 אלף מבקשי מקלט, אבל מאחורי המספר הזה יש כל כך הרבה בני אדם ולכל אחד הסיפור שלו. יש רצח ואונס ואלימות, יש מסע ארוך, יש תקופות רעות וקשות ויש לפעמים גם הפתעות משמחות. יש משפחה שנשארה מאחור ויש בני זוג שלא יודעים איפה הם. יש הרבה צער וכאב ורגשות אשמה והרבה געגועים.
את תרזה פגשתי לילה אחד ליד התחנה המרכזית בתל אביב. היא בדיוק השתחררה מהכלא לאחר חמישה חודשים ולא היה לה לאן ללכת. בעלה ושניים מילדיה נהרגו בהתקפה על הכפר שלה בסודן והיא ושני ילדיה הנותרים הצליחו לעשות את הדרך המסוכנת מסודן לישראל. תרזה קיוותה שכאן היא תוכל לקבל מקלט ולפרנס את ילדיה. כשאני פוגשת אותה, היא מנסה לשדר אופטימיות ותקווה, אבל מאחורי עיניה מסתתרים כאב ואובדן כה גדולים שתמיד מזכירים לי למה אני כאן, יחד עם הפליטים.
עם הזמן נאלצתי להתרגל גם למציאות של עבודה אפורה, יומיומית ושוחקת, עבודה מתסכלת. עכשיו כבר אין עשרות טלפונים של אנשים שרוצים לעזור, אין הרבה תקשורת ואין את האנרגיות שמאפיינות התחלה חדשה. ומעל הכל: יש עוד ועוד פליטים מיואשים ומתוסכלים שמצאו את דרכם לכאן כי לא הייתה להם שום ברירה אחרת, שנתקלים בחומות של אדישות במקרה הטוב, התעללות במקרה הרע.
כעת הדברים הולכים להידרדר עוד יותר. ממש בימים אלה עומדת הכנסת להעביר את "החוק למניעת הסתננות". עם שם ביטחוני לכאורה, הוא קובע שכל אדם שייכנס לישראל באופן לא חוקי יהיה חשוף לגירוש מיידי, מבלי לבחון את זכאותו להגנה ולמעמד של פליטות. החוק גם קובע שאותו אדם, אם לא יגורש, צפוי לעונש של חמש שנות מאסר. שבע שנים בכלא צפויות לו אם הוא ממדינת אויב (כמו סודן, ארץ מוצאם של רבים מהפליטים). בתוספת קטנה, כמעט הערת שוליים, קובע החוק עוד כי כל אזרח ישראלי שינסה להקל על שהייתו של ה"מסתנן" בארץ, יישלח לכלא לתקופה דומה. לא פחות.
לאיזו אפלה נוראה אנחנו נכנסים?
יום הפליט הבינלאומי הוא היום היחיד בשנה שבו יש הזדמנות להדליק את האור באפלה המכבידה הזו. יום שבו קהילות הפליטים בארץ מנסות לשאת את קולן ולומר לציבור בישראל: "תראו אותנו ותזכרו איפה הייתם אתם לפני כמה עשורים".
זה היום שבו אנחנו, בארגוני הסיוע לפליטים, מקבלים את הבמה לרגע, אולי בפעם האחרונה לפני שיעצרו אותנו, וקוראים למדינה לכבד את מחויבויותיה החוקיות והמוסריות. זה גם היום שבו כל אדם בישראל יכול להגיע ולהזדהות, להצטרף ולשנות.
