בערב יום השואה (4.5) ובערב שאחריו שובצו לתוך מפגשי "זיכרון בסלון", המזמינים ניצולי שואה לחלוק את חוויותיהם מול קהל צעיר, גם מפגשים מסוג קצת אחר – "מבצע וטרן" בו חיילי הצבא האדום שלחמו בנאצים סיפרו את סיפוריהם משנות המלחמה, לרוב ברוסית עם תרגום לעברית. זו יוזמה של "הבריגדה התרבותית" ו"דור 1.5" – התארגנויות של צעירים יוצאי ברית המועצות שמטרתם להכיר את התרבות הסובייטית לציבור הישראלי.
חייל סובייטי מניף את הגדל האדום מעל בניין הרייכסטאג בברלין (צילום ארכיון: "זו הדרך")
בנוסף למפגשים, הקימה "הבריגדה" אתר אינטרנט המוקדש לסיפור מלחמת העולם השנייה מהפרספקטיבה הסובייטית. האתר כולל סיפורי גבורה של לוחמים יהודים בצבא האדום, מילון מונחים בנושא, והסברים על משמעותן של המדליות השונות שהפכו להיות הדבר המזוהה ביותר עם יום הניצחון והווטראנים.
לקראת יום הניצחון על הנאצים שציינו ב-9 במאי, הזמינו היוזמים בפייסבוק צעירים ממשפחות דוברות רוסית ללכת ולדבר עם סביהם וסבותיהם על חוויותיהם במלחמה, לשאול שאלות, ואז לפרסם את הסיפור בפייסבוק עם תמונות מתקופת המלחמה. ואכן עשרות סיפורים נאספו ופורסמו כתוצאה ממהלך זה (ר' מסגרת).
הפרויקט מאיר פן של סיפור מלחמת העולם השנייה, שנדחק לשולי התודעה בציבור הישראלי. השואה מוצגת בשיח הפוליטי הציוני בראש ובראשונה כסיפור של קורבנות ומדגישה את הפרטיקולריות של החוויה היהודית. מבצע וטראן, המדגיש את תפקידם של יהודים בצבא האדום, מספר את סיפור המלחמה נגד הנאצים כסיפור של מאבק. הפניית הזרקור לתפקיד הצבא האדום מדגישה את הפן האוניברסלי של המלחמה בנאציזם, מעבר לסיפור היהודי.
חשוב להעיר כי התרבות המערבית העוסקת במלחמת העולם השנייה ומשווקת בישראל, מתמקדת בחוויה האמריקאית של המלחמה. בדימוי הישראלי השגור, האירוע המכריע בניצחון על הנאצים הוא יום הפלישה לנורמנדי, ולאו דווקא ניצחון הצבא האדום בסטאלינגרד או שחרור ברלין בידי אותו צבא שאיבד מיליוני חיילים במלחמה.
תפקידה המרכזי של ברית המועצות בהבסת הנאציזם מוזנח בישראל, ועל כן פרויקט זה, בו צעירים ממשפחות יוצאות ברית המועצות מספרים את סיפורי המשפחות שלהם, הוא תרומה חשובה לזיכרון המלחמה, השואה, וניצחון הכוחות המתקדמים על הפאשיזם.
סיפורו של חייל בצבא האדום
אלנה רומנובסקי על סבה, יצחק (יסאק) רנטר: "סבא שלי גויס מיד עם תחילת המלחמה, כמה רגעים אחרי שסיים את לימודי ההנדסה שלו, בן 22. באחת העצירות בדרך לעיר גרוזני, סבתא וסבא שלי נישאו.
"סבא נלחם בקווקז. הוא השתתף בפריצת המיאוס–פרונט, קו ההגנה המבוצר של הגרמנים. רק הלחימה בקרב זה גבתה כ-800,000 נפגעים. את הלחימה סבא (כמו בוגרי אוניברסיטה טריים רבים) החל כטוראי, ובזמן הלחימה, תחת אש, עקב מותה של כמעט כל שדרת הפיקוד, קיבל דרגות קצונה ואת הפיקוד על פלוגת חי"ר בדיוויזיה השנייה.
"בין המדליות הרבות של סבי, נמצאת גם המדליה על אומץ – המדליה הגבוהה ביותר שניתנה בברית המועצות על מעשי אומץ וגבורה אישיים. אותה קיבל על כך שהוציא על גבו תחת ירי חבר פצוע מהאש, ואז חזר לחייליו שעוד נותרו בחיים. בהמשך הקרב הוא נפצע ממוקש וכמעט איבד את רגלו. עזר לו לזחול אחורה חברו בוריס סולודאר, שנהרג בהמשך בלחימה.
"כשקיבלה מכתב על הפציעה, סבתי רחל (ליל'ה) זקון, נסעה אליו כל הדרך מטשקנט כ-4000 ק"מ. נסעה ללא כסף או תכנית. למזלה ברכבת חלקה קרון עם חיילים שהרגע גויסו, אותם האכילו חינם והם חלקו את מעט האוכל איתה. אולי כי גם הם חלמו שאם יקרה להם משהו, האהובה תיסע לחפש אותם בין המיטות דרך כל המדינה. היא מצאה אותו שם, בין אלפי הפצועים. על המבט שלו כשראה אותה דיברה שנים אחרי".
נ"פ
סיפורים נוספים – בעמוד הפייסבוק "הבריגדה התרבותית" ובאתר: http://www.mivtzaveteran.com
