מאת ח"כ עפו אגבריה
לרגל יום האישה הבינלאומי, אנו נחשפים לנתונים הידועים על אודות הפערים בשכר בין נשים לבין גברים ועל אודות האפליה המגדרית בחברה. נוסף לדיון זה, חשוב להפנות תשומת לב לקבוצה מסוימת של נשים הסובלות מאפליה כפולה ומכופלת. כוונתי לנשים הערביות, אשר מופלות לא רק מעצם היותן נשים, אלא גם בשל היותן נמנות עם המיעוט הלאומי הערבי–הפלסטיני.
הפגנת נשים ערביות ויהודיות ביום האישה הבינלאומי בנצרת, ביוזמת תנד"י (צילום: אקטיבסטילס)
ידוע, כי בישראל ישנם פערים חברתיים בין יישובי הפריפריה לבין המרכז. ואילו מרבית האוכלוסייה הערבית – שהיא אוכלוסייה ענייה ומוחלשת – מתגוררת באותם יישובי פריפריה, ונופלת קורבן לאותה מדיניות של הנצחת והעמקת פערים. ואילו הנשים הערביות – הן החלק העני והמוחלש ביותר באותו ציבור עני ומוחלש בכללותו.
לכן, המאבק למען שוויון זכויות לאוכלוסייה הערבית בישראל, הוא גם מאבק למען שיפור תנאי חייהן של המוני נשים.
מרבית האחריות על התמשכות מצב זה, נופלת על כתפיי הממשלה. רבות מאוד הן הנשים הערביות אשר רוצות לעבוד, אולם לצערי – אין מספיק מקומות עבודה לקלוט אותן. למעלה ממחצית מהתלמידים הערבים אשר מסיימים 12 שנות לימוד – הן תלמידות. גם באוניברסיטאות, הסטודנטיות הן רוב בקרב הסטודנטים הערבים. אולם לאחר לימודיהן, כאשר הן מחפשות מקום עבודה המתאים לכישוריהן ולהשכלתן – מסתבר כי לנשים אלה פשוט אין איפה לעבוד, והן נשארות עם התעודה בבית.
בשולי הדברים אציין, כי העיסוק היחיד בו האוכלוסייה הערבית מיוצגת כפי שיעורה באוכלוסייה – הוא בתחום האחיות בבתי–החולים, כאשר שיעור הערביות בקרבן עומד על כ-20%. אולם מה לגבי שאר המקצועות? מה לגבי עורכות דין, רואות חשבון, מהנדסות? הממשלה נדרשת לנקוט צעדים נמרצים לפתרון בעיה קשה זו.
דברים של חבר הכנסת אגבריה (חד"ש) במליאת הכנסת בדיון לרגל יום האישה הבינלאומי