מאת אורי וולטמן
התקפת הדמים על "בר הנוער" של הקהילה ההומו-לסבית בתל-אביב, שבוצע במוצ"ש (1.9), רציחתם של שניים (ליז טרבושי, בת 16, וניר כץ, בן 26), ופציעתם הקשה של צעירים נוספים, לא היו אירוע מבודד של שנאה, גזענות ורצחנות.
את מסע ההשתוללות האלים נגד נוער הומו-לסבי אין להבין כאירוע של מטורף יחיד. חייבים למקמו על רקע מסכת הדה-לגיטימציה והאיומים, המופנים בשנים האחרונות כלפי הקהילה הגאה. אולם, גם הצרת המרחב הבטוח עבור הקהילה היא רק סימפטום למתקפה הכוללת המחריפה על החירויות הדמוקרטיות בישראל.
כאשר אוסרים לצעוד ב"מצעד הגאווה" בירושלים (תיקון לחוק יסוד: ירושלים, שאושר בקריאה טרומית), מדוע שלא ינסו לאסור את ציון הנכבה? כאשר אוסרים על ערבים, אזרחי ישראל, להינשא לפלסטיניות, תושבות השטחים (התיקון לחוק האזרחות, שכבר אושר), מדוע שלא ייאסרו נישואים חד-מיניים?
ישנם בקהילה ההומו-לסבית שמיהרו להפנות אצבע מאשימה כלפי שרי ש"ס ומנהיגיה. זו עובדה, שראשיה של מפלגה זו מצטיינים בהסתה כלפי הקהילה הגאה. אך בהתרכזות הזאת בש"ס, או בחרדים בכלל, למעשה מלבינים את אנשי הימין. במתקפותיהם היומיומיות נגד חופש הביטוי, הדעה וההפגנה, בהצעות החוק הגזעניות שהם מקדמים, ובשלילת העקרון של שוויון זכויות למיעוטים – סללו שר החוץ ליברמן, ראש הממשלה נתניהו, ח"כ אלדד ודומיהם את הדרך למתקפה גם על זכויות הקהילה הגאה.
הדמוקרטיה אינה ניתנת לחלוקה. לכן המפתח להבנת פשע השנאה כלפי הקהילה הגאה אינו בהתבוננות שטחית ובהצבת "העולם הנאור" מול "העולם החשוך", או בהצבת החילונים מול החרדים. המפתח הוא במערכה ציבורית לוחמת בין אלה המנסים לקצץ בדמוקרטיה עד כדי דרדורה לפאשיזם, לבין אלה הפועלים להגנת החירויות הדמוקרטיות ולהעמקתן.
