מאת אפרים דוידי

המשבר הקפיטליסטי, שאין רואים את סופו, פוקד עתה את דרום אירופה. למרות ההכרזות הרמות של פוליטיקאים, כלכלנים ועיתונאים, לפיהן "כבר רואים את האור בקצה המנהרה", מנהרת המשבר מתמשכת, ומדינות נוספות נקלעות לתוכה. המצב דומה יותר לאמירתו המפורסמת של שר החוץ לשעבר אבא אבן, שציין פעם: "זה אינו האור שבקצה המנהרה; זו המנהרה שבקצה האור".

ארבע המדינות באירופה, שנקלעו למנהרה שאין רואים את סופה הן: ספרד, יוון, פורטוגל ו(שוב) אירלנד. העיתונות הכלכלית החלה לכנות מדינות אלה לפי ראשי התיבות של שמותיהן בשפה האנגלית: "פיגס" (חזירים).

המדאיג מכל,הוא, ששלוש ממדינות אלה מונהגות בידי מפלגות סוציאל–דמוקרטיות, הסבורות שניתן להוציא את המדינות מהסבך המשברי תוך אימוץ מתכונים של הקפיטליזם החזירי: קיצוץ בהוצאה הציבורית ובתקציבי הרווחה, פגיעה בחינוך ובהשכלה הגבוהה, פיטורים במנגנוני המדינה, והעלאת גיל הפרישה לגמלאות.

כאילו לא למדו דבר, ממשלות ה'פיגס' עומדות לאמץ את אותם עקרונות של המדיניות הניאו–ליברלית, שהביאו עלינו את המשבר. לכן זה מתכון המבטיח העמקה של המשבר, ולאו דווקא יציאה ממנו.

שלוש מהמדינות שבמרכז המשבר דווקא צוינו בשנים האחרונות כמופת ל"יעילות השיטה הניאו–ליברלית". את מצבה המשקי של יוון היו שהגדירו כ"נס הכלכלי היווני"; "הדגם האירי" כבש את לבבותיהם של קפיטליסטים רבים (ולא מעט אנשי איגודים מקצועיים, לרבות ההסתדרות על שני מזכ"ליה: עמיר פרץ ועופר עיני); ואילו המשק הספרדי הוא התשיעי בין המשקים הגדולים בעולם. בפורטוגל שלטה עד לשנה שעברה ממשלת שמרנית, שדאגה "למודרניזציה" של המשק המקומי, קרי: לשילובה בגלובליזציה הקפיטליסטית. כל המדינות האלה מכריזות, כי הן מעוניינות לשוב ולזכות ב"אמונם של השווקים", במילים אחרות: להחזיר את שיעורי הרווח לרמתם הקודמת, חרף המשבר, או תוך כדי ניצול המשבר.

משבר כלכלי באיחוד האירופי

המשבר הכה שוב, והפעם – בלבה של המעצמה הקפיטליסטית השנייה בגודלה בעולם, האיחוד האירופי, וזאת בעוד שהמעצמה הקפיטליסטית הראשונה, ארה"ב, טרם נחלצה מהמשבר.

כצפוי, קרן המטבע הבינלאומית הזדרזה והציעה למדינות במשבר את שירותיה, את הלוואותיה ואת הצעותיה, הכוללות: קיצוץ בזכויות החברתיות, פגיעה בעובדים וברמת השכר שלהם והפרטה. אך מתעוררת בעיה: אם הקרן, מבצרה של ארה"ב, מתחילה לנהל את כלכלות יבשת אירופה – מה אמור להיות תפקידו של האיחוד האירופי? הרי איחוד זה הוקם בכלל כאיחוד כלכלי, שכל תכליתו – להעצים את כלכלות גרמניה וצרפת, תוך התרחבות מתמדת של השווקים שבשליטתן, ובתחרות גלויה עם ההגמוניה הקפיטליסטית האמריקאית.

יוון: תסיסה חברתית וחילוקי דעות בצמרת

למדינות ה"פיגס" מכנה משותף נוסף: בכולן ישנם איגודים מקצועיים חזקים. בשלוש מהן (פורטוגל, ספרד ויוון), איגודים אחדים, ודווקא הפעילים ביותר, הם תחת הנהגה קומוניסטית. כך, שהתכניות הניאו–ליברליות של הממשלות הסוציאל–דמוקרטיות כבר נתקלות במחאה חברתית גוברת.

המשבר העמוק הנוכחי פקד את יוון, לאחר שידעה בשנים האחרונות מחאות חברתיות גדולות של צעירים, של עובדים ושל סטודנטים. כעת, אחד מכל ארבעה צעירים הוא מובטל. המשבר נותן את אותותיו בשלושת ענפי הכלכלה המרכזיים: התיירות, הבנייה, והמספנות והספנות.

תנועת הפועלים ביוון מורכת משלושה מוקדי כוח מרכזיים: האיגודים במגזר הפרטי, האיגודים במגזר הציבורי; והאיגודים הקומוניסטיים. האחרונים ארגנו הפגנות ומחאות מזה שבועות רבים, ואילו שני האיגודים הנוספים, שתחת הנהגה סוציאליסטית, הצטרפו בשבוע שעבר למחאה וקיימו שביתה כללית. עוד החודש צפויות ביוון שתי שביתות כלליות נוספות.

ביוון פועל שמאל עקבי בעל שורשים חברתיים עמוקים: המפלגה הקומוניסטית היוונית וחזית השמאל הרדיקלי "סיריזה". שני מרכיבים אלה של השמאל העקבי (העוינים זה את זה), זכו בתמיכה של 13 אחוזים מהבוחרים. גם בפורטוגל השיג השמאל העקבי תוצאות מרשימות בבחירות, שנערכו אשתקד: 18 אחוזים מקולות הבוחרים. 10 אחוזים ניתנו ל"מערך השמאל", הדומה מבחינה רעיונית ל"סיריזה", ו-8 אחוזים – למפלגה הקומוניסטית.

ביוון נבחרה לאחרונה ממשלה סוציאל–דמוקרטית, אשר הבטיחה "לעשות את זה אחרת". בהציגה עצמה כניגוד לשמרנים, שהיו בשלטון, הבטיחה הממשלה הס"ד תוספות שכר, העמקה של הזכויות החברתיות, העלאת שיעורי המס המוטלים על בעלי ההון. אך בפועל, אימצה ממשלת יוון (בשונה מממשלת פורטוגל) דגם ניאו–ליברלי קיצוני כדרך להתמודדות עם המשבר הכלכלי. מדיניות זו נתקלת במחאה חברתית ופועלית גוברת. איכרים ביוון חוסמים מזה שבועות דרכים ראשיות במחאה על המדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלה.

יוון הפכה בשבועיים האחרונים הבעיה המרכזית בכלכלת אירופה. באיחוד האירופאי ישנם חילוקי דעות בסוגיית יוון. מדינות שטרם הנהיגו את היורו כמטבע לאומי, כגון בריטניה ושוודיה, מציעות שקרן המטבע תתפוס את הפיקוד בניהול המשק היווני. לעומת זאת, רוב מדינות אירופה, וגרמניה בראשן, דווקא מצדדות בסיוע כלכלי של האיחוד ליוון. אבל טרם ניתן מענה לשאלה, האם הן יוכלו לגייס את הכספים הדרושים, לאחר שהממשלות השקיעו רבבות מיליארדי יורו בהצלת המערכת הבנקאית המקומית. ממשלת גרמניה השמרנית הבהירה, שהיא מוכנה לשאת לבדה את הוצאות "תוכנית החירום", אך דוברי מפלגת השלטון הוסיפו, שגרמניה תדרוש, תמורת הסיוע – "תוכנית להידוק תקציבי חריף ביותר ובקרה על הוצאות המדינה", במילים אחרות: הפיכת יוון לניאו–קולוניה גרמנית.

יוון הופכת, אפוא, מקרה מבחן "למטה" ו"למעלה". המבחן הראשון הוא של מעמד העובדים היווני: האם יגלה את הנחישות, שגילה בשנים האחרונות, ויסכל את התוכניות להעמיס את מלוא כובד המשקל של המשבר הקפיטליסטי לכתפי השכירים? המבחן השני נוגע להון: גוברת התחרות בין המדינות הקפיטליסטיות על "הצלת" יוון מהמשבר. נכון לרגע זה טרם הוכרע, ידו של מי תהיה על העליונה – ארה"ב וקרן המטבע, האיחוד האירופי או גרמניה. חשוב להזכיר בהקשר זה, כי כמעט כל הרפובליקות השכנות ליוון, שפעם הרכיבו את יוגוסלביה, נמצאות כעת תחת שליטה כלכלית גרמנית.

המילה האחרונה במשבר הכלכלי היווני טרם נאמרה. החודשים הקרובים יהיו מכריעים בהתמודדות בין העבודה להון ובין המדינות הקפיטליסטיות המרכזיות, החותרות להפיק את התועלת המקסימלית מהמשבר הכלכלי, המטיל אימה על כל כלכלות העולם.