נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, ונשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, דנו בשבוע שעבר (14.2) במצב בסוריה ובהסכם להפסקת האש שאישרו המעצמות בוועידת הביטחון במינכן. על פי ההודעה הרשמית, שני המנהיגים, ששוחחו בטלפון, "הסכימו להגביר את שיתוף הפעולה בין המדינות".
לוחמות כורדיות בצפון סוריה (צילום: הומניטה)
חרף ההסכמה וההסכם, טורקיה המשיכה להפגיז את העמדות של המפלגה הדמוקרטית המאוחדת של האוכלוסייה הכורדית בסוריה (YPG). המפלגה דחתה את דרישת טורקיה לנסיגת כוחות הכורדיים מהאזורים הסמוכים לגבול, אותם מחזיק הצבא הטורקי. במפלגה הוסיפו כי "סוריה תתנגד לכל התערבות מצד טורקיה במדינה". בשבוע שעבר גם נמסר על המעורבות הסעודית הישירה בהתקפות על סוריה – נגד דאעש, לכאורה.
התערבותן הצבאית הישירה של טורקיה וסעודיה, שבאה לאחר התערבותן הצבאית הישירה של ארה"ב, איראן, ישראל, חיזבאללה, רוסיה, בריטניה, צרפת וכוחות נאט"ו – אינה מבשרת טובות. מדובר בעליית מדרגה בסכסוך דמים שהחל – אין לשכוח – כהתקוממות עממית למען צדק חברתי ודמוקרטיה והתגלגל למלחמת אזרחים, בה לוקחים חלק אזרחים סורים; המעצמות האזוריות (טורקיה, ישראל, איראן, סעודיה, קטאר ועוד) והמעצמות האימפריאליסטיות הגדולות: ארה"ב, רוסיה ומדינות מערב אירופה. ככל שחולף הזמן, בשלושת המעגלים של הלחימה (הפנים–סורי, האזורי והגלובלי) ההתערבות האימפריאליסטית נעשית עמוקה יותר ויותר.
האם תמימות הדעים הקיימת בין המפציצים והמפוצצים את אדמת סוריה, לפיה יש למגר את רוצחי דאעש ודומיהם, היא הסיבה להתערבות הגוברת? לכאורה התשובה היא חיובית. אך בפועל, הפלגים הפשיסטיים של האיסלאם הפוליטי הם לא יותר מתירוץ קל כדי לתרגם לשפת המעשה מחלוקת עמוקה יותר. ביסוד המחלוקת: חלוקת ההשפעה בעולם בין המעצמות השונות. רוסיה, לאחר סיפוח קרים, מנסה להגן (בין היתר) על מוצבה הצבאי הבודד שמחוץ לגבולותיה. זאת, לעומת מאות בסיסים צבאיים שארה"ב ומדינות ברית נאט"ו מפעילות ברחבי העולם. כמו כן, שליטי הקרמלין ערים לכך ששליטי וואשינגטון הולכים ונחלשים והשפעתם בעולם בנסיגה – בייחוד מאז המשבר הקפיטליסטי העולמי שהחל בקיץ של 2007, ואשר פרץ דווקא בארה"ב. אבל גם רוסיה לא מתייצבת אל הזירה בשיא כוחה. לאחר פירוק המבנה התעשייתי המפואר שירשה מברית המועצות, כל מה שנותר לה זה נפט, גז וייצור נשק. ולירידה התלולה במחירי הנפט השפעה הרסנית על כלכלת המדינה.
פרק זה בתולדות סוריה (ושל מדינות ערביות נוספות כגון לוב או עיראק) מעיד שקיימת שותפות אינטרסים בין המעצמות האימפריאליסטיות, הפטרו–מונרכיות הערביות, המעצמות האזוריות (הכוללות את ישראל) וכוחות הפונדמנטליזם האיסלאמי המזוינים והרצחניים. כולם, ללא יוצא דופן, מעוניינים בפירוקה ובהרכבתה של סוריה (או מה שנותר ממנה) לטובת ענייניהם. בסבך הזה של אינטרסים נותרו רק שתי שאלות ללא מענה:
השאלה הראשונה: מה עם העם הסורי? אותו עם המשלם בדם ובדמים ושמיליוני מבניו נאלצו לנטוש את מולדתם? מי מייצג אותם כאשר מטוס רוסי (או אמריקאי, או צרפתי) מפציץ עוד "יעד אסטרטגי" וגורם למותם של חפים מפשע? מי מייצג את העם הסורי במפגשים שנערכים בבתי המלון היוקרתיים ברחבי אירופה – כמו המפגש שנערך לפני מספר חודשים בשוויץ בהשתתפות שרי החוץ של רוסיה, ארצות–הברית, טורקיה, ירדן וערב הסעודית? או המפגש האחרון, שוב בשוויץ, בהשתתפות נציגי משטר אסד וה"אופוזיציה" – אך ללא נציגי הכוח המתקדם ביותר בזירה: הכורדים?
שאלה שנייה: האם יש דרך לעצור את מחול השדים, האימה והדמים? לדעתי, אחריות מרכזית להידרדרות למלחמת אזרחים מוטלת על נשיא סוריה בשאר על–אסד, שפתח ב-2011 במסעות דיכוי קטלניים נגד מתנגדיו שדרשו צדק חברתי ודמוקרטיה. אולם כיום, הנשיא אסד, כנראה בלחץ מצד רוסיה, מוכן להפסקת אש ולהגעה להסכם בדבר עריכת בחירות, בעוד שטורקיה והארגונים הסוריים שתחת חסותה מציגים כתנאי מוקדם למו"מ את סילוק אסד. כיום, במפה הפוליטית והצבאית בסוריה המסתבכת על רקע ההתערבות הגוברת של המעצמות שתוארה לעיל, הפסקת אש והגשת סיוע הומניטארי לנצורים ולפליטים נראות כצעדים הנחוצים באופן מידי, כדי להעביר את העימות הפנימי בסוריה לפסים של משא–ומתן.
אפרים דוידי
'גרדיאן': כחצי מיליון הרוגים במלחמה
העיתון הבריטי "גרדיאן" פרסם לאחרונה (11.1) נתונים חדשים של מכון מחקר סורי, לפיהם מניין ההרוגים בלחימה במדינה עומד על 470 אלף. הנתון החדש עומד בניגוד לנתון שהציג האו"ם ולפיו 250 אלף בני אדם נהרגו במלחמת האזרחים, הנכנסת לשנתה השישית.
לפי הנתונים החדשים, יותר מ-11% מאוכלוסיית סוריה נהרגה או נפצעה בקרבות בחמש השנים האחרונות, ותוחלת החיים במדינה צנחה מ-70 שנים בשנת 2010 ל-55 שנים בשנת 2015. הנזק הכלכלי שנגרם לסוריה בשל הלחימה נאמד ב-255 מיליארד דולרים. מחירי המוצרים במדינה עלו ב-53% והמחירים באזורי הלחימה גבוהים אף יותר. עוד עולה מהנתונים כי כ-45 אחוז מהאזרחים בסוריה הפכו פליטים במולדתם או מחוצה לה. ארבעה מיליון מהם עברו אל מחוץ למדינה ועוד 6.3 מיליון הם עקורים בתחומי סוריה.
