ח'רבת עין כרזליה: הטיהור האתני בבקעת הירדן חושף טפח מתכניות הימין שבשלטון

בבוקר יום רביעי, 9 בינואר, הגיעה שורה של ג'יפים צבאיים מלווים בדחפור אל כפר רועים פלסטיני זעיר בבקעת הירדן, בשם חירבת עין כרזליה. הכפר כל-כך קטן, שהוא נשכח בכמה סקרים ומפקדי אוכלוסין שערכו הרשויות באזור בעבר, ומתגוררים בו בסך הכול 25 נפשות ב-3 בתי אב. בזמן קצר, הרס הדחפור את בתיהם של התושבים, והם נותרו ללא קורת גג. בתמונות שצילם צוות של ארגון "בצלם" שביקר במקום, ניתן לראות את חפציהם האישיים מוטלים על הקרקע הצחיחה, חשופים מול השמיים. את תושבי הכפר, המתפרנסים מרעיית צאן וחיים ללא תשתיות של מים זורמים או חשמל, מנסים להמשיך ולחיות את חייהם במצב סוריאליסטי ובלתי נתפס, לעבוד ולטפל בילדיהם.

ההריסה של עין כרזליה הביאה את חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) ליזום פניה דחופה לשר הביטחון, שלו הסמכות באזור, בדרישה שלא להפקיר את תושבי הכפר תחת כיפת השמיים אפילו לא ללילה אחד נוסף, ולספק להם פתרונות. אל הפניה הצטרפו גם חברי הכנסת איתן כבל (עבודה), זהבה גלאון (מרצ) ואיברהים צרצור (רע"מ). אך השר יעלון לא רק שלא התרגש מהפניה, אלא שלח את כוחות צה"ל אל מקום סמוך לכפר – שם הקים הצלב האדום אוהלים כמחסה זמני עבור התושבים – והורה להרוס גם אותם.

הסיפור הקטן והשכוח של עין כרזליה הוא חלק מסיפור נרחב יותר של תושביה הפלסטינים של בקעת הירדן. בחודשים האחרונים הרס צה"ל גם את הכפרים חירבת ירזא וחאלת מכחול, כשהאחרון הוקם מחדש לאחר מאבק משפטי ופעילות דיפלומטית אירופית. מלבדם, יש כפרים רבים אחרים שצה"ל מפנה את יושביהם מדי פעם, כדי לערוך אימונים צבאיים במקום, ומאפשר להם לחזור לאחר מכן, וגם הם עשויים בכל רגע להיות מגורשים לצמיתות. במקביל, בצפון הבקעה קמה לאחרונה התנחלות חדשה בשם "ברוש הבקעה", אליה עברו להתגורר עשרות מתנחלים.

 2014-01-25_155827

חיים בתוך ההריסות. תושבת ח'רבת עין כרזליה אופה לחם (צילום: עאטף אבו ארוב, בצלם)

ברור שזו אינה בעיה נקודתית של כמה כפרים, הסובלים מהתעמרות. ייתכן מאוד, כי זה מימוש בפועל של כוונות הימין לספח את הבקעה לישראל, עם או בלי הסכם, כוונות שהממשל האמריקאי כבר העביר מסרים חיוביים לגביהן.

גם סיפורה של בקעת הירדן בכללותה הוא חלק מסיפור רחב עוד יותר – של שטח C בגדה המערבית. זה אותו שטח שעל רובו הוכרז, בשנים הראשונות לאחר הכיבוש, כעל "אדמות מדינה". בשטח סומנו שטחי השיפוט הנרחבים של ההתנחלויות, ולכן בהסכמי אוסלו הוא נותר בידי ישראל, לכאורה באופן זמני, ובפועל תוך ניסיון בלתי פוסק לספחו באופן רשמי לישראל, בהסכם או בכפייה.

את הרטוריקה הריקה בדבר סיפוחה המלא של הגדה המערבית – שממילא לא עמדה מאחוריה מעולם נכונות לשאת בתוצאות המהלך – החליף הימין הקיצוני בתוכנית מצומצמת יותר, אבל ממשית יותר ולכן גם מסוכנת יותר: לספח את שטחי C, ולהכריז על שטחי A ו-B, המצומצמים והמקוטעים, כעל "מדינה פלסטינית" חסרת כל ריבונות של ממש. אם יישום תוכנית זו יתקדם (ואין זה הכרחי שתושלם לגמרי), יהיה זה הקיבוע המשמעותי ביותר של תוכנית הבנטוסטניזציה של הגדה המערבית, ברוח המודל שהיה בדרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד, אז הוקמו מדינות-לכאורה של שחורים לשם החלשת העם המדוכא והותרת משטר הדיכוי על כנו.

כוונות אלה של הימין מסתייעות היום בכלים של טיהור אתני, כפי שראינו בשבועות האחרונים בבקעת הירדן, וכפי שמתבצע מדי פעם גם בדרום הר חברון, ובכפרים מבודדים שנותרו בשטח C כמו נבי סמואל וערב א-רמדין. לכן, צריך להתייחס אל הצעדים שמבצע כיום הצבא בשירות הממשלה, כאל לא פחות מאשר מימושה של תוכנית פוליטית של הימין שבשלטון, שמטרתה להילחם נגד הקונצנזוס הבינלאומי בדבר הקמת מדינה פלסטינית בקווי ה-4 ביוני 1967. זו תוכנית פוליטית שראשיתה ברעיון הבעייתי של השארת "גושי התנחלויות" בידי ישראל, המשכה ברעיון סיפוח הבקעה, וכעת – כדי להגדיש את הסאה – הודיע לאחרונה נתניהו, כי גם התנחלויות אזור בית אל, הצמודות לרמאללה מצפון, הן "גוש התנחלות" שעתיד להישאר בידי ישראל. כלומר, כל מה שייוותר במצב זה מ-"המדינה הפלסטינית" זו שרשרת איים של ריבונות פלסטינית, בתוך ים של סיפוח.

בזמן שהמשא-ומתן-לכאורה, תחת חסות אמריקאית, ממשיך לדשדש לשום מקום, נוטים חלקים בשמאל לקרוא להמשך הדיונים ולהגעה להסכם. ברור שבתנאים הנוכחיים, אין סיבה להאמין שההיריון המדומה יוליד תינוק אמיתי. מול תמונות ההריסה בבקעה וההכרזות החוזרות והנשנות של הימין בדבר סיפוח, חייב השמאל בישראל לחזור ולהתעקש על הפתרון המדיני היחיד שהוא גם ריאליסטי וגם צודק, המתבסס על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות הקו הירוק, שתי בירות בירושלים, פירוק כל ההתנחלויות וחומת ההפרדה, שחרור האסירים הפלסטינים, ופתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטות האו"ם.

על השמאל בישראל ליזום פעולות מחאה וסולידריות עם התושבים הפלסטינים אשר משלמים בקורת הגג שלהם את מחיר תוכניות הסיפוח. אסור להפקיר את השטח למאבק בין התומכים במו"מ-מדומה לבין ההתלהמות הימנית. הקול האחר, שדורש פתרון אמיתי וסוף לכיבוש – חייב להישמע.

יובל דריירשילה

המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב