הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, בראשות ח"כ עאיד תומא–סלימאן (חד"ש –הרשימה המשותפת), קיימה בשבוע שעבר דיון בנושא "מקרי ההתאבדויות בקהילת הטרנסג'נדר– האחריות והכשלים בהתמודדות הרשויות". יו"ר הוועדה אמרה בפתח הדיון: "ההתאבדויות של מאי פלג, ברק קשת וויקטוריה קאגן ז"ל מעוררות שאלות על יחס המדינה לאוכלוסייה אשר סובלת דרך קבע מאלימות, אפליה ביכולת לשכור דירה ולמצוא עבודה, ונשללות ממנה הזכויות הבסיסיות של אידיאל האזרחות שאנו שואפים אליו. הבוקר פנינו למשמר הכנסת, כי הבנו שגם במשכן הזה, יכולים חברי וחברות הקהילה להיתקל בקשיי כניסה, בשל ההבדל בין המראה שלהם למה שמצוין בתעודת הזהות, ואני מקווה שלפחות בבית הזה, היום, הצלחנו למנוע פגיעה בהם".

משתתפים בתל–אביב ביום הגאווה, 2011 (צילום: מאור ברזני)

במהלך הדיון שמעה הוועדה מספר עדויות מחברי הקהילה הטרנסג'נדרית. בן 26 מצפון הארץ סיפר כי היה חייב לעבור לתל–אביב שכן בצפון היה קורבן להתנכלויות ואין לו ברירה אלא לעבוד לפחות 12 שעות ביום בכדי לממן את המגורים בתל–אביב וכן את כל הטיפולים וההורמונים הנדרשים, בעוד רוב חבריו כבר שילמו על ניתוחיהם בעצמם. עדות נוספת הייתה של אם לילדה טרנסג'נדרית בת ארבע:  "בגן אין להם שמץ של מושג מה לעשות איתה. שלחו אותה לפסיכולוג והוא מבטל לחלוטין את הזהות שלה. המערכת לא מקבלת את זה שילדות כמו שלי קיימות. אבחנו את זה כהפרעות התפתחות ואלמלא הייתי מכירה טרנסים, לא הייתה לי הבחירה לאפשר לה להיות מי שהיא אלא רק לסגור אותה בתוך הארון. לא יכול להיות שאני כאימא צריכה לגלות ולעשות את כל המעשה הזה בעצמי".

מנכ"ל מעברים, אלישע אלכסנדר ומיכל סטולר, מפרויקט גילה להעצמה טרנסית, מסרו: "תופעת ההתאבדות בקהילה היא לא דבר חדש. 41% ניסיונות התאבדות בקרה חברי הקהילה ואלו גם המספרים בעולם. לא הטרנסג'נדריות כשלעצמה גורמת לאובדנות אלא יחס החברה הנגישות לטיפולים. בגלל שאנו כל כך חשופים לדיכוי ואפליה אז יש לנו הרבה 'תחלואה נלווית', וכל מערכת מצפה שמערכת אחרת תדאג לזה". לדברי העובד הסוציאלי יונתן מרטון, מרפאת לוינסקי: "אנו רואים הרבה צעירים וצעירות שנמצאים במעגל הזנות, כי אין להן גב כלכלי והן נזרקות מביתן, והן מוצאות טרנסיות אחרות שעוסקות בזנות, וכך יש חיברות לזה. הן צריכות פתרון מיידי של מגורים ואוכל, וברגע שהן מתחילות עם הזנות מאוד קשה להן לצאת החוצה"

 ד"ר רות גופן המרפאה הגאה בגן מאיר שבתל–אביב סיפרה: "ערכנו מחקר על השינויים הנפשיים במהלך התהליך לשינוי מין. זו קהילה משכילה מעל הממוצע באוכלוסייה. יש 30% מובטלים ועוד 30% עובדים במשרה חלקית .כמעט 60% מרוויחים פחות משכר המינימום. כ-40% מהנשים הטרנסיות עסקו או עוסקות כיום בזנות. נשים וגברים טרנסים חשופים לאלימות באופן זהה, רק מעצם היותם טרנסים. הגיע הזמן שארגון מעברים וארגון גילה יקבלו כסף ממשרד הרווחה, ובאופן בהול. בביטוח הלאומי חייבת להיות פעילות ברור השל קצבאות לטרנסג'נדרים בלי ועדות וביורוקרטיות." עדות נוספת נמסרה על ידי בל אגם, מדריכה בארגון איגי: "אני מדריכה עשרות נערות מכל הארץ בתהליכי היציאה מהארון, השינוי והתמודדות מול המשפחה והחברה עצמה. לפני שבועיים קיבלתי בשעות מאוד מאוחרת טלפון מאחת החניכות שלי, כי ההורים שלה מצאו בטלפון הסלולרי שלה תמונה בבגדי אישה ובאותו רגע היא נזרקה מהתא המשפחתי שלה לרחוב. היא בת 19 והיא אמרה לי שאין לה לאן ללכת, והיא מצפה ממני שאתן לה מענה. לא היה לי לאן להציע לה ללכת. היא מעל 18, אז בית דרור זו לא אופציה, ולדירת המעבר של הטרנסיות אי אפשר להגיע בכל רגע. המקום היחיד שיכול לקבל נערה טרנסג'נדרית אלה 'שולי החברה' והם ייתנו להם מענה מיידי".

 יו"ר הוועדה, ח"כ תומא–סלימאן, סיכמה את הדיון: "ההרגשה היא חברי הקהילה נאלצים לעבוד דרך של ייסורים אינדיבידואליים, ולא מוצאים תמיכה מהחברה, שבד"כ עושה את ההפך והיא המקור לייסורים. יש צורך בגישה כוללת שמכוונת את העשייה בנושא, אבל זו המחלה של המדינה הזו, שאין ראייה כוללת בשום נושא. הוועדה תפנה למשרד הרווחה להבין למה אין מענה לטרנסים מעל גיל 25  ואיך הפרויקטים שהוזכרו עומדים ברצף הטיפולי? האם יש במשרד בכל ראייה של רצף לכלל הגילאים והצרכים או שמלקטים משם ומכאן?.

עוד מסרה ח"כ תומא–סלימאן שהוועדה תקיים דיון מיוחד, בשיתוף ועדת החינוך, על התכנית של 'כישורי חיים' שבכל פעם שמדברים על מיניות או אלימות מינית, "נשלפת ע"י משרד החינוך כאילו הייתה ג'וקר. נעלה שם גם את התכניות שהארגונים מעבירים ואת הצורך בתמיכה בהם. משרד הבריאות נדרש לספק את כל המידע הקיים בוועדה לשינויי מין, והגיע הזמן שהוועדה תעבוד בשקיפות בכדי שנוכל להבין איך עובדת שיטת ההקצאות לניתוחים ולטיפולים השונים, וכמה באמת הוקצה. אנחנו נרצה שמשרד הבריאות יחזור בו מחוזר המנכ"ל אשר ביטל למעשה את על ההתקדמות שהושגה בתקופת השרה גרמן. כל עוד לא ישונה אופן הוצאת המסמך הציבורי לא יהיה שינוי ברשום האוכלוסין, ולכן צריך לשנות במשרד הבריאות לפני רשות האוכלוסין".