ח"כ חנין: פיט סיגר היה הסמל של אמריקה האחרת

"אם לא הכרתם את פיט סיגר, זו פשוט דמות שחייבים להכיר. הבוקר, בגיל 94, הוא נפטר. זמר פולק אמריקאי משפיע ביותר ופעיל נמרץ למען שינוי חברתי. פיט סיגר היה הסמל של אמריקה האחרת". כך אמר אמש (שלישי) ח"כ דב חנין (חד"ש) עם פרסום הידיעה על מותו של הזמר הנודע. לפני ארבע שנים, בחגיגות יום הולדתו ה-90 במדיסון סקוור גרדן בניו יורק, כינה אותו ברוס ספרינגסטין "ארכיון חי של המוזיקה האמריקאית והמצפון האמריקאי, עדות לכוחם של שירים ותרבות לשנות את החברה".

2014-01-29_201259

פיט סיגר בהופעה בפני פעילי תנועת השלום בעיר בפאלו בשנה שעברה (צילום: המרכז לשלום בבפאלו)

סיגר נולד בניו יורק ב-1919, בנם של מוזיקולוג ומוזיקאית שהתמחו בחקר שירי עם. כילד למד לנגן בבנג'ו, שהיה עם השנים לכלי המזוהה אתו ביותר. סיגר למד בהרווארד, עבד כעוזרו של אלן לומקס, חוקר שירי העם הגדול, ובתחילת שנות ה-40 הקים את להקתו הראשונה, "Allmanac Singers", שאליה הצטרף גם וודי גאתרי. את הקריירה המוזיקלית שלו החל כשייסד את להקת "זמרי לוח השנה" עם גאתרי, ואת "האורגים" עם לי הייס ורוני גילברט שאף נכנסו לרשימה השחורה של מקארתי ב-1955. בתחילת שנות ה-50, תקופת "ציד המכשפות" של הסנטור ג'וזף מקארתי בארצות הברית, ספגה הקריירה של סיגר הסוציאליסט מהלומה חזקה, כשאיבד את חוזה ההקלטות שלו, בעקבות סירובו להעיד בפני "הוועדה לחקר פעילות אנטי אמריקאית" איתה סירבה לשתף פעולה מטעמים פוליטיים. סירוב זה הוביל להגשת כתב אישום נגד סיגר על בזיון הקונגרס, עליו נידון לשנת מאסר שבוטלה לאחר ערעור.

ב-1958 פצח סיגר בקריירת סולו, ומשם הפך לדמות רבת השפעה על מוזיקת שנות ה-60, ועל מוזיקת פולק בפרט. בשנות ה-60 היה מנטור עבור יוצרים צעירים כגון בוב דילן, דון מקלין וברניס ג'ונסון. בשנות ה-50 הופיע במצעדי זכויות אזרח ובשנות ה-60 יצא נגד מלחמת וייטנאם. שירו "אנחנו נתגבר", הפך להמנון זכויות אזרח בשנות ה-70. מבין להיטיו: "לילה טוב, איירין", "לאן נעלמו כל הפרחים" – שסימל את ההתנגדות למלחמה. פעילותו הפוליטית והחברתית של סיגר לא הסתכמה בהוצאת שירי מחאה ובקיום הופעות רבות במסגרת הפגנות, שביתות ואסיפות עובדים. הוא היה פעיל גם בהקמת איגודי עובדים ברחבי ארצות הברית, וסייע בייסוד ארגונים כמו "פיפל'ס ארטיסטס", שקישרו בין אמנים בעלי מחוייבות פוליטית לבין ארגוני עובדים ותנועות שמאל שונות.

כשהמוזיקה של דילן שינתה את פניה באמצע שנות ה-60, סיגר, כמו רבים בסצינת הפולק, הסתייג מהצליל החשמלי ומהווליום הגבוה. לפי אחת האגדות, סיגר ניסה לחתוך את הכבלים בהופעה החשמלית הידועה לשמצה של דילן בפסטיבל ניופורט ב-1965. למעשה סיגר בסך הכל אמר "אילו היה לי גרזן, הייתי חותך את הכבל". "לא יכולתי לשמוע את המלים. רציתי לשמוע את המלים", סיפר סיגר על התקרית שנים לאחר מכן. "אני עדיין מעדיף את השירים האקוסטיים, אבל גם חלק מהשירים החשמליים נהדרים. מוזיקה חשמלית היא המוזיקה העממית של המחצית השנייה של המאה ה-20". בשני העשורים האחרונים הממסד האמריקאי, שרדף את סיגר בשנות ה-40 וה-50, העניק לו שלל פרסים ותארים. ב-1993 קיבל פרס גראמי על מפעל חיים. ב-1994 העניק לו ביל קלינטון את מדליית האמנויות הלאומית. ב-1996 נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול.

על הקשר בין סיגר לתנועת הפועליםהאמריקאית(באנגלית):

https://portside.org/2014-01-28/pete-seeger-had-profound-impact-labor-movement

סיגר שר את "אנחנו נתגבר":השמאל האמריקאי מהעשור האפל של הרדיפות המקארתיסטיות לעשור של מחאה רחבה, מאבקי זכויות אדם והתנגדות למלחמת וייטנאם. שיריו של פיט סיגר ביטאו את המאבק הזה לחברה טובה יותר, חופשית מניצול ומדיכוי. בחלוף השנים הוא הפך לסמל של אמריקה האחרת, לא זו של וולסטריט והפנטגון, אלא זו של האנשים הפשוטים.
אנחנו נתגבר, שר פיט סיגר באותו קונצרט מפורסם. ואני בטוח, גם היום, "עמוק בליבי, אני מאמין שאנו עוד נתגבר, יום אחד".

http://www.youtube.com/watch?v=2b24Ewk934g

סיגר שר את "האינטרנציונל":אנחנו נתגבר, שר פיט סיגר באותו קונצרט מפורסם. ואני בטוח, גם היום, "עמוק בליבי, אני מאמין שאנו עוד נתגבר, יום אחד".

http://www.youtube.com/watch?v=qHNsRZ8iqFc