מזה תקופה ארוכה מנסים גורמים בישראל לשוות לסכסוך הישראלי–פלסטיני ממדים דתיים. זה התחיל בפיגועי "תג מחיר" ובשריפת מסגדים, זה המשיך בשריפת בני אדם – דוגמת המקרה המזעזע של הנער הפלסטיני מוחמד אבו ח'דיר מירושלים – וכעת ישנה מתקפה על מסגד אל–אקצא.
נשים פלסטיניות המבקשות להתפלל במסגד אל–אקצא (צילום: אקטיבסטילס)
זה משחק מסוכן באש. ישנה קבוצת אנשים המסתובבים בינינו עם תפיסת עולם משיחית ואובססיבית, המזכירה את זו של אנשי "מסיבת התה" הנוצרים–הקיצוניים בארה"ב. אלה אנשי מפלגת "מסיבת התה" של ישראל, אשר מנסים להתגרות בראש הממשלה, ומנסים להבעיר אש באל–אקצא.
צינית ומקוממת היא הטענה, כאילו זכותם של קיצונים אלה לעלות לאל–אקצא היא עניין של חופש דת. כלל לא מדובר בחופש דת, אלא בניסיון להחיל את הריבונות הישראלית על מקומות קדושים שנכבשו בכוח ב-1967. מדובר בשינוי של הסטטוס–קוו, שמניעיו הם פרובוקטיביים.
צינית גם טענתו של ראש הממשלה, אשר ממשיך ובונה יחידות דיור בירושלים המזרחית, אולם בה בעת – עדיין אומר שהוא מאמין בשתי מדינות. אמונתו של נתניהו בשתי מדינות, דומה לכך שכל אחד מאיתנו מאמין במוות. האם יש מישהו שלא מאמין במוות? אין אדם כזה. אבל במקביל, כל אחד מאיתנו פועל ככל יכולתו על מנת לברוח מהמוות. זו המשמעות של אמונתו של ראש הממשלה בפתרון שתי המדינות: הוא מאמין בו, ולכן עושה כל שביכולתו על מנת לברוח מפניו.
הנמקת הצעת האי–אמון בממשלה שהגישה סיעת חד"ש באמצעות ח"כ חנא סוויד.
היא פורסמה בגיליון השבוע של "זו הדרך" (עמ' 4)
http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2014break/11/G44_2014.pdf