ח"כ מוחמד ברכה: להגיע לשתי מדינות

לקראת ההפגנה הארצית נגד הכיבוש, שתתקיים בתל-אביב במוצאי שבת, 7 ביוני, בשעה 19:00 בגן מאיר בתל-אביב שוחחנו עם ח"כ מוחמד ברכה, יו"ר חד"ש, אשר חזר לאחרונה מכנס בינלאומי בטורקיה, שעסק בשאלות הקשורות במשא-ומתן המדיני בין ישראל לבין אש"ף.

מה קיוו הצדדים להשיג במשא ומתן?
לפני יותר מתשעה חודשים, ולנוכח הלחץ הבינלאומי, רצה ראש הממשלה נתניהו לייצר מראית עין של מו"מ, זאת כיוון שהעריך שבאפשרותו להכשיל את הסיכוי שהמו"מ יישא פירות. ואילו הנשיא הפלסטיני, אבו-מאזן, נאלץ להסכים להשתתף במו"מ, כיוון שלא רצה שישראל תצייר אותו כסרבן שלום בעיני דעת הקהל הבינלאומית.
2014-06-04_151326

באופן לא מפתיע, נתניהו הצליח להגשים את תחזיתו ואת תכניתו. הוא רצה "משא-ומתן לשלום" – אך ללא משא-ומתן וללא שלום. והוא קיבל במלואו את מה שרצה. האזוריים המשותפים של הממשל האמריקאי ושל ממשלת ישראל לא מאפשרים עימות אמיתי בין שתי המדינות.
אינני מקל ראש בקולות הביקורתיים שנשמעו בארה"ב כלפי ממשלת ישראל. ביניהם ניתן למנות את השליח האמריקאי מרטין אינדיק, אשר נוסף להיותו פקיד בכיר, הוא גם ציוני נלהב. אולם חרף זאת, הוא הטיל את האחריות לכישלון השיחות על ישראל. ראויים לציון גם דבריו של מזכיר המדינה, ג'ון קרי, אשר אמר בשיחה סגורה כי ישראל עלולה להפוך למדינת אפרטהייד. אובמה, בחר שלא להתנער מהדברים ודווקא להגן על קרי.
בצד זאת יש לזכור, כי הממשל האמריקאי איננו מכון מחקר המפרסם דוחות או פרשן מדיני הכותב טורים. הם, בסופו של דבר, מקבלי החלטות, אשר מטרתם היא להגן על האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי באזור. משום כך, חרף הקולות הביקורתיים, הברית האסטרטגית בין ארה"ב לבין ישראל צפויה להמשיך להיות הדוקה, וזאת לרעת עמי המזרח-התיכון, וביניהם העם בישראל.

מה מטרתו של נתניהו כיום?
נתניהו בעצם רוצה בהמשך הכיבוש – אולם ללא עלות. על פי אמנות בינלאומיות, על המדינה הכובשת מוטלת אחריות לדאוג לחיי היומיום של האוכלוסייה הכבושה. נתניהו מעוניין לגלגל אחריות זו על הרשות הפלסטינית. בחלומו הוא חושק בריבונות אחת בלבד בין הים לבין נהר הירדן, תוך יצירת כיסים של אוכלוסייה פלסטינית צפופה, אשר חיי היומיום שלה מנוהלים בידי הרשות הפלסטינית.
במקום שהרשות תהיה גוף מכין לכינון מדינה – כפי שדובר עליו בתקופת החתימה על הסכמי אוסלו – נתניהו רוצה להפוך אותה לקבלן-משנה של הכיבוש.

דובר על כך שאבו-מאזן יבחר, אולי, לפרק מרצון את הרשות הפלסטינית…
זו אופציה שנמצאת על השולחן כל הזמן, משום שהפלסטינים אינם מעוניינים שהרשות תמשיך למלא תפקיד של מתווך שאינו ריבוני, המקשר בין הכיבוש לבין תושבי השטחים. אבו-מאזן אמר בשבוע שעבר, בעת שנפגש עם פעילי שלום ישראלים, כי "התיאום הביטחוני הוא קדוש". לדעתי, מדובר בבחירת מילים לא מוצלחת. על הרשות הפלסטינית לשקול היטב כיצד תימנע מלהקל על נתניהו את מלאכת הכיבוש, ואסור שתהפוך למשמר הגבול ב'.
צעד חיובי נקט אש"ף כאשר חתם על אמנות בינלאומיות שנועדו לעגן את ההכרה במעמדה של פלסטין כמדינה. התגובה ההיסטרית של הממשלה בישראל מסגירה את כוונותיה האמיתיות: הם רוצים את הפלסטינים מחוץ למשפחת העמים, הם רוצים פרובינציה תחת שלטון ישראלי.
הממשלה נסערת מצעד זה הן משום שהם מעוניינים לכרסם בלגיטימיות של המאבק הפלסטיני, והן משום שהם חוששים שאמנות כאלה יחשפו אותה לתביעות משפטיות בגין פשעי המלחמה שביצעה, ושאולי תבצע בעתיד. שני השיקולים מסגירים את הנפשעות של ממשלת הכיבוש.
יש הטוענים כי הרחבת ההתנחלויות הפכה את פתרון שתי המדינות לבלתי ישים. מה דעתך?
אני תמה על מי שטוענים זאת. בכך הם תורמים – בכוונה או שלא מתוך כוונה – למתן לגיטימציה להתנחלויות ולהמשך חיסול הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, לרבות הפליטים הפלסטינים.
הכיבוש, שנמשך כבר 47 שנים, יצר בפועל מציאות של מדינה אחת. ובכוונה אני אומר "מציאות של מדינה אחת", ולא "פתרון של מדינה אחת". מדובר במדינה שהשלטון בה מקיים שני משטרים, שתי שיטות: משטר אחד – עבור האזרחים בישראל, משטר דמוקרטי עם פרלמנט; והמשטר השני – עבור התושבים הפלסטינים בשטחים, שהוא משטר של כיבוש צבאי ללא זכויות אזרח, הפוגע פגיעה אנושה, יומיומית, במרקם החיים ובזכויות האדם, באמצעות הפקעות, מחסומים, חומת הפרדה, מעצרים שרירותיים ועוד.
מי שדוגל ב-"פתרון של מדינה אחת", בעצם – חרף כוונותיו הטובות – מוביל להפיכת המצב הזה למצב של קבע. חשוב לזכור, שמעבר למציאות הנראית לעין, יש גם מוקדי כוח כלכליים וצבאיים, אשר גם ב-"פתרון המדינה האחת" לא יהפכו מנת חלקם של הערבים-הפלסטינים.

מה אשר להסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס?
יש צביעות גדולה בכך שממשלת נתניהו מתנגדת לפיוס הפלסטיני, שהוא צעד חיובי. הגיע הזמן שהממשלה בישראל תחדל מגישתה הקולוניאליסטית, החותרת להנדס את העם שחי תחת כיבוש על פי מידותיו של הכובש.
ראשית, אין לישראל מנדט להתנגד או להסכים לעניין פוליטי שהוא פנים-פלסטיני. שנית, הרי במשך שנים, בכל פעם שדרשנו כי הממשלה תנהל מו"מ עם הנהגת העם הפלסטיני, הטיחו בנו דוברי הימין: "עם מי אתם רוצים שננהל מו"מ, עם הממשלה ברמאללה או עם הממשלה בעזה? אין לעם הפלסטיני כתובת אחת – ולכן אין טעם לדבר". ואילו עכשיו, כאשר ברור לכל שיש נציג מוסמך של העם הפלסטיני איתו אפשר לנהל מו"מ ולהגיע להסכם – הימין מגלגל עיניים השמיימה ומתעטף בתירוצים חדשים.
חשוב לזכור, כי הממשלה הפלסטינית שתקום תהיה ממשלה המחויבת לקיים את ההסכמים עליהם חתם אש"ף. פלסטינים שהם סרבני ההסדר המדיני – אינם חלק מהממשלה. זאת בניגוד לממשלת ישראל, בה נמצאים סרבני השלום במוקדי קבלת ההחלטות שלה.

מה צריך מחנה השלום בישראל לדרוש כיום?
אנחנו בעד חידוש שיחות השלום, ובתנאי שיתבססו על שלושה עקרונות: ראשית, נחוץ שהשיחות יתקיימו לא על סמך טוב ליבו של נתניהו, אלא בהתבסס על ההחלטות של הקהילה הבינלאומית, ובעיקר החלטות האו"ם הרלוונטיות; שנית, אסור שהשיחות ימשכו אפילו לא רגע אחד כאשר ממשלת ישראל ממשיכה לבנות בהתנחלויות. שהרי, המשא-ומתן נועד להכריע בגורל השטחים האלה, ואין זה סביר שהצדדים ידונו בגורל השטחים תוך כדי שישראל מנסה לקבוע עובדות נוספות בשטח; ושלישית, נחוץ שחרור האסירים הפלסטיניים הכלואים בבתי הכלא בישראל. בין האסירים נמצאים גם אישים מהנהגת העם הפלסטיני. כרבע מחברי המועצה המחוקקת הפלסטינית נמצאים כרגע, או היו בחודשים האחרונים, בבתי הכלא של הכיבוש!
בניגוד לטענת נתניהו, שלושה עקרונות אלה אינם "תנאים מוקדמים למשא-ומתן". זו התשתית ההכרחית שתמנע קיום שיחות המהוות מראית עין של מו"מ, והמאפשרות לנתניהו להמשיך ולקדם מדיניות של הנצחת הכיבוש, ולכן תבטיח משא-ומתן הוגן שבכוחו להוביל לשלום צודק ויציב.

הריאיון עם ח"כ ברכה פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"