תוצאותיה של הפגישה בין הנשיא אבו-מאזן לבין שרת המשפטים ציפי לבני – היו ידועות מראש. והתוצאות הן: כלום. נראה שהאמריקאים הם שדרשו כי הפגישה תתקיים, לאחר שהמשא-ומתן שנערך בחסותם תשעה חודשים הסתיים בכישלון מרצון. מדוע אני אומר שהכישלון האמריקאי הוא "כישלון מרצון"? משום שלו רצתה ארה"ב להביא להצלחת המשא-ומתן, היא הייתה יודעת על מי צריך ללחוץ ומה צריך להגיד לו. אולם במקום זאת, הם בחרו להתנהל בתור השוליה של ממשלת נתניהו.
ברור מדוע הסכים אבו-מאזן להשתתף בפגישה זו. הוא אומנם ידע שלא יצא ממנה דבר, אולם הוא רצה להפגין את דבקותו בשלום. החלטתו של נתניהו לגבי קיום הפגישה הייתה, לפיכך, מפגן של ציניות: מחד גיסא, הוא שלח את ציפי לבני לפגישה בהסכמתו; אולם מאידך גיסא, הוא הודיע כי היא אינה מייצגת את הממשלה, אלא את עצמה בלבד.
בכך, המחיש נתניהו כי הוא המנהיג של חבורת סרבני השלום, אשר גוררים את ישראל הרחק מפתרון שתי המדינות, אשר בשמו הוא נשבע-לכאורה בנאום בר אילן. נתניהו אינו מוביל לפתרון של שתי מדינות, אולם הוא גם אינו מוביל לפתרון של מדינה אחת. במקום זאת – הוא מוביל לאין-פתרון: למצב בפועל של מדינה אחת, שהיא מדינה מנודה, מצורעת, מדינת אפרטהייד. ספרי ההיסטוריה, וגם העם בישראל, יבואו חשבון עם נתניהו, עקב התעקשותו להעמיק את הסכסוך הלאומי בארץ ולהתרחק מהאפשרות להשיג שלום.
לכן, הפגישה של שרת המשפטים עם הנשיא אבו-מאזן לא הייתה פגישה חשובה לכשעצמה, אולם משמעותה בכך שהיא מדגישה וממחישה את סרבנות השלום המנחה את דרכה של ממשלת ישראל.
ח"כ מוחמד ברכה
דבריו של יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, במליאת הכנסת בשבוע שעבר
מתפרסמים בגיליון השבוע של "זו הדרך"