"בשבוע שעבר פורסם דו"ח מרכז אדווה בנושא עוגת ההכנסה הלאומית'. הדו"ח מראה שחלקם של העובדים בהכנסה הלאומית בישראל רשם בשנת 2008 גידול קל לאחר עשורים של ירידה, בשל עלייה בשכר העובדים ובשל גידול במספר העובדים במשרה מלאה. כמי שמכיר מקרוב את החברה הערבית בישראל, אני יכול לומר בביטחון רב כי למרות מגמת העלייה בשנה האחרונה בחלקם של העובדים בהכנסה הלאומית בישראל, שעליה הצביע הדוח, הרי שהציבור הערבי והעובדים הערבים לא שותפים בחגיגה". כך אמר ח"כ עפו אגבאריה (חד"ש) בדיון שנערך בכנסת
לדבריו לא זו בלבד שמעסיקים מהמגזר הפרטי מעדיפים בדרך כלל שלא לקבל עובדים ערבים, לעתים קרובות בהסתמך על קריטריונים פסולים ומפלים כמו שירות צבאי, "אלא שגם המגזר הציבורי סגור ומסוגר בפני העובדים הערבים".
עוד הדגיש ח"כ אגבאריה כי "הממשלה, על זרועותיה השונות, נדרשת לטפל טיפול שורש כדי לצמצם את הפערים בין יהודים וערבים, ואחת הדרכים לעשות זאת היא לפתוח את שערי הסקטור הציבורי בפני עובדים ערבים. לא יעלה על הדעת שמשאב ציבורי כמו משרות בסקטור הציבורי לא יהיה נגיש לאוכלוסיה הערבית, ולא יעלה על הדעת שחברות ותאגידים ממשלתיים כמו 'מקורות' וחברת החשמל אינם קולטים אקדמאים ערבים גם ולא רק פועלים – אולי פועלים אצל קבלן משנה כן. מלבד זאת, נדרשת הממשלה גם לדאוג לעידוד התעסוקה בישובים הערביים, ובראש ובראשונה על-ידי הקמת אזורי תעשייה. אינני יודע מתי בפעם האחרונה איש מכם, מכל חברי הכנסת וגם מהשרים, ביקר באום אל-פאחם או בנצרת, ואם לא – אני מזמין אתכם לראות במו עיניכם ישובים ללא תשתיות, ללא מקומות תעסוקה, והחשוב מכל – ללא אזורי תעשיה. זאת, בזמן שביישובים יהודיים, שנמצאים לעתים במרחק קצר מאד מהיישובים הערביים, יש אזורי תעשיה משגשגים ותשתיות ראויות".
על פי דו"ח אדוה שפורסם בשבוע שעבר והעוסק בנתוני חלוקת ההכנסה הלאומית לשנת 2008 עולה כי בעשור האחרון, חלקם של העובדים ירד. חלקם של המעסיקים גדל, מ-13% ב-2000 ל-15% ב-2008; בתקופת משבר האינתיפאדה ירד חלקם קצרות (9% ב-2002), אבל כבר ב-2003 הוא חזר לרמתו הקודמת ומאז ואילך הוא המשיך לגדול עד שעבר את רמתו בתחילת העשור. חלקם של העובדים, לעומת זאת, ירד במהלך מרבית העשור. ב-2000 הוא עמד על 66%, בעוד שב-2008 הוא עמד על 62%.
גם כאשר מדובר באחוזים בודדים, הסכומים הם משמעותיים: ב-2008, לדוגמא, עמדה ההכנסה הלאומית של ישראל על 617 מיליארד ₪. אחוז אחד מזה היה 6.17 מיליארד ₪. אילו עמד חלקם של העובדים בעוגה של 2008 על 66%, כפי שהיה בשנת 2000 (ולא על 62%, כפי שהיה בפועל), היו העובדים מקבלים ב-2008, כקבוצה, 24.6 מיליארד ₪ נוספים. אם נחלק את הסכום הזה בגודלו של כוח העבודה בישראל – ב-2008, כ-2.957 מיליון (כולל עובדים לא ישראלים) – נמצא, כי באותה שנה עשויים היו כל עובד ועובדת לקבל, בממוצע, תוספת של 8,319 ₪, או כ-693 ₪ לחודש.
על האי שוויון בחלוקת ההכנסה הלאומית אפשר לעמוד גם באמצעות בחינת הסכומים הכספיים: בין 2000 ל-2008 גדלה ההכנסה הלאומית ב-26%, אך חלקם של העובדים גדל ב-19% בעוד שחלקם של המעסיקים גדל ב-47%.
העובדים החלו ליהנות מגל הצמיחה שהחל באמצע 2003 רק כעבור חמש שנים. בארבע השנים 2006-2003, שכר השכירים לא השתנה: השכר הריאלי הממוצע לחודש נע בין 7,484 ש"ח ל-7,546 ש"ח, ואילו השכר הריאלי הממוצע לשעה נע בין 44.6 ש"ח ל-44.9 ש"ח. ב-2007 נרשם לראשונה גידול בשכר הריאלי הממוצע לחודש, שעלה ל-8,013 ש"ח ובשכר לשעה, שעלה ל-47.0 ₪. לעובדים לא נותר זמן רב ליהנות מן העלייה בשכר, שכן במחצית השנייה של 2008 התהפכה המגמה.
המובטלים – שמספרם שב ועולה בימים אלה, נפגעו מאוד בעשור האחרון. ההחמרה בתנאי הזכאות לדמי אבטלה גרמה לירידה מתמשכת בשיעור מקבלי דמי האבטלה מתוך כלל הבלתי מועסקים, מ-43.3% ב-2000 ל-26.7% ב-2008. במקביל, הסכום ששילם המוסד לביטוח לאומי ב-2008 עבור דמי אבטלה – 1.8 מיליארד ש"ח – היה רק כמחצית מהסכום ששילם ב-2001 – 4 מיליארד ש"ח.
אל התמונה שלעיל יש להוסיף שתי פגיעות נוספות שידעו העובדים בעשור האחרון: האחת, הפרטת ניהול החיסכון הפנסיוני לידי חברות ביטוח, תוך העלאת דמי הניהול ותוך הרשאה להשקיע בשוק ההון, השקעה שהובילה להפסדים כבדים במשבר הפיננסי הנוכחי. הפגיעה השנייה: הקיצוצים הכבדים שנעשו בעשור האחרון בתקציבי החינוך, הבריאות, הדיור, הרווחה והביטחון הסוציאלי, שפגעו באיכות השירותים שמקבלים אלה שידם אינה משיגת תשלומים פרטיים.
לעיון במסמך המלא
