בתקופה האחרונה, התחושה הכללית ברשתות החברתיות וברחוב הייתה שהימין מתעצם, וכך גם הבריונות שלו. האלימות נגד השמאל הותירה אותו לעיתים מפוחד ומשותק, ולהערכתי גם תרמה לכך שלא מעט אנשים נשארו בבית.
ביום חמישי שעבר ערכנו כנס חירום תחת הכותרת "חיפה נגד גזענות ואלימות". המפגש היה מפגן כוח מסוג אחר. לא היו דגלים, לא קראנו סיסמאות, ישבנו יחד וחשבנו איך עובדים יחד ומשנים את העיר בה אנחנו חיים. המחזאי סיני פתר, שישב בקבוצת הדיון שהנחתי, הכניס את המילה 'כוח' לדיון, ואמר שאנחנו לא צריכים לפחד ממנה. חשבתי על זה בלילה שלאחר הכנס, והבנתי כמה עצום היה הכוח שבכינוס הזה. כוח שקט, שמחלחל פנימה ומאפשר לעשות ולבנות.
בלילה שאחרי ההפגנה החיפאית היהודית–ערבית נגד המלחמה בעזה (19.7), הפגנה שהותקפה באלימות כה גדולה, הרגשתי משותקת, חסרת כוח, ובהלם. למחרת בבוקר, קראתי את הקריאה של אורי וולטמן להיפגש ולחשוב איך מתמודדים יחד מול הכוח האלים שעמד מולנו. הרגשתי חסרת כוחות, אבל זה נשמע הדבר הכי נכון לעשותו באותו רגע – ונעניתי לקריאה.
נערכו ישיבה אחת ועוד אחת, עם אנשים מדהימים שאת רובם לא הכרתי כלל (ואני כל כך שמחה שעכשיו אני מכירה). הבנו שיש עוד שתי יוזמות שרוצות גם הן לעשות משהו, והצלחנו לשזור הכול ביחד לכנס אחד. תחילה חשבנו שזה יהיה הכנס של מעגל המשוכנעים, חשבנו שאם יגיעו 70 אנשים זה יהיה המון. ואז התחלנו לפרסם ברשתות החברתיות, ומספר האנשים שסימנו שבכוונתם לבוא הלך ועלה. אני יודעת שלא כל מי שמסמן שיגיע בפייסבוק, אכן יגיע בפועל. אבל זה מעיד על כך שלא מעטים מסכימים כי הנחת היסוד היא שצריך לחיות פה יחד יהודים וערבים, ושאסור להשתיק אנשים שחושבים אחרת, או ששייכים לדת וללאום שונים. שני גופים התגייסו לסייע, מתנ"ס ליאו–באק ושתי"ל, ויחד הצלחנו להרים כנס מאורגן, שלא הייתם מאמינים שלא היה שקל אחד בתקציבו. רק אמונה בצדקת הדרך, והרבה השקעה של הפעילים.
הגיעו הרבה יותר אנשים ממה שחשבתי. בישיבת ההכנה האחרונה, הימרנו כמה אנשים יגיעו, ואני ניחשתי שיבואו מאה. לבסוף, הגיעו לכנס למעלה ממאתיים בני אדם שזה חשוב להם! והם באו לא לקטר, אלא כדי לעבוד יחד, כדי ליצור את השינוי שאיש לא ייצור במקומם.
במהלך הכנס, נחלקנו למעגלי עבודה. היו נושאים שהחלטנו עליהם מראש, והיה מעגל אחד שהחליט שהוא יוצר את עצמו כששום נושא לא דיבר ללבם.
אני הנחתי את מעגל התרבות, יחד עם ח'ליל מרעי. כמות הרעיונות של הדברים שצריך וראוי לשנות הייתה מדהימה, ולא היה אפשר לעצור את הדוברים גם כשהשעה התאחרה. הדבר המרגש ביותר היה שההחלטה הראשונה של הקבוצה הייתה שהם רוצים להמשיך להיפגש ולעבוד יחד כדי ליצור את השינוי. מקצתם היו פסימיים (ועדיין באו), מקצתם אופטימיים (כמוני), וכולם דיברו על ההבנה שכדי ליצור את השינוי – נצטרך לעבוד עליו.
אני יודעת שזו רק ההתחלה. אני יודעת שעל כתפינו, היוזמות והמארגנים, מוטלת אחריות גדולה לדאוג שלהתחלה הזו יהיה המשך. אבל כבר הבוקר אני עם חיוך בלב, כי ההתחלה הזו קרתה! כי יש לנו כוח. אנחנו יחד יכולים לגבש את השינוי שאנחנו חושבים שצריך להיעשות.
הרב עדית לב
עדית לב מרכזת את תחום צדק חברתי בארגון "שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם", והיא אחת המארגנות של כנס החירום היהודי–ערבי שהתקיים בחיפה בשבוע שעבר. הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב.