חייבים לצאת מעזה ולמנוע מלחמה בלבנון; להחליף את ביבי אבל לא לשים במקומו את בנט או גנץ

חמאס הצליח לשים מחדש על שולחן העולם את  השאלה הפלסטינית כפצצה מתקתקת. אך מה חשבה הנהגת החמאס  יקרה בעקבות ההתקפה הרצחנית? האם חמאס השליך את יהבו על כניסת חיזבאללה ואיראן למלחמה? מלחמה בלבנון אכן עומדת בפתחנו, אך רק מנהיגויות ניהיליסטיות, פלסטינית וישראלית, יכולות לקוות לה. המצב הנמשך של שכול, חוסר כל, פליטות, רעב, אין-עתיד, הופך את עזה למעין מצדה או מרד גטו ואת חיי העזתים  – שמן על גלגלי המלחמה. החטופים, כך נראה כרגע, הם הכלי היחיד בידי חמאס למינוף דרישותיו להמשך שלטונו, ליציאה ישראלית מרצועת עזה ולשיקומה. לדעתי, שום ממשלה ציונית לא מסוגלת לקבל תנאים אלה נוכח מה שקרה ב-7 באוקטובר.

בימים הראשונים אחרי 7.10, צה"ל לא תפקד כגוף מאורגן. למרות מבול העדויות, עוד איננו יודעים מה קרה בצבא באותם ימים. בחודש הראשון הגיבה ישראל ב"הפצצות שטיח" מהאוויר, אשר הרסו פיסית את כל תשתיות הרצועה ורצחו, כנקמה, רבבות לוחמים, זקנים, נשים וטף. ה"תמרון הקרקעי", שם מכובס לכיבוש מחדש, התחיל שלושה שבועות אחרי, מצפון הרצועה דרומה. גבול עזה-מצרים לא נתפס בידי ישראל. חיסול התשתיות, אמצעי המחייה והשירותים תוך הרג מסיבי וגבול פתוח לעבר מצרים היו אמורים, לכאורה, לגרום לבריחת האוכלוסייה לסיני. טרנספר, יהוד והתנחלות הם הפתרונות הקלאסיים של נתניהו, סמוטריץ' ובן-גביר. אך בעזה לא התבצע טרנספר בגלל התנגדות מצרית בתמיכת ארה"ב והאיחוד האירופי. הפעם  נשארו הפליטים בתוך עזה.

אין להם פתרון לעזה

לקואליציית נתניהו אין פתרון למצב בעזה. הברית הלא מוצהרת בין נתניהו לחמאס למניעת מו"מ מדיני עם אש"ף נשברה עם התקפת חמאס בעוטף עזה. נתניהו קורא שוב ושוב  לחיסולו המוחלט של חמאס. אך נתניהו, סמוטריץ' ובן-גביר אינם מוכנים להשיב את עזה לידי הרשות הפלסטינית. מבחינתם, היא האויב העיקרי של שאיפות הסיפוח שלהם. אין גם כוחות ערביים שמוכנים להיות כוח שליטה בעזה ללא פתרון מדיני. גם ארה"ב ואירופה אינן מציעות, בינתיים, כוח שיטור מערבי בעזה.

בחוגי גנץ ולפיד מפנטזים על יצירת כוחות מקומיים במקום חמאס או פתח'. מין גרסה של "אגודות הכפרים" מראשית שנות ה-80, אשר נועדו להחליף את פתח' ולשתף פעולה עם ישראל. לגוף כזה אין סיכוי להצליח כיום בעזה. ביום ראשון האחרון (23.6) הודה כבר נתניהו עצמו שהתיישבות יהודית בעזה אינה ריאליסטית. בעולם הולכת וגוברת התביעה כלפי ישראל לקבל עליה, כזו השולטת בעזה, אחריות שמטיל החוק   הבינלאומי כלומר אמנות ז'נבה והאג, לגבי "תפיסה לוחמתית". לפיהן נדרשת ישראל לקחת אחריות על שטח כבוש על ידיה ולדאוג למחיית תושביו ולזכויותיהם.

משפחות החטופים הן המעגל הטבעי לקבלת כל תנאי של חמאס לשחרורם. אמנם לא מוסרי לחטוף בני ערובה לשם מו"מ פוליטי, אבל עשו זאת בעבר ויעשו זאת בעתיד. חלק ניכר מהמוחים נגד הממשלה תומכים במשפחות החטופים. אבל ענין החטופים אינו ביסודו נושא של שמאל וימין. הימין אינו, באופן עקרוני, נגד שחרור חטופים, אלא מתעדף את "חיסול" החמאס על הפסקת הלחימה, שהיא תנאי של חמאס לשחרור חטופים. תנאי חמאס להחזרת החטופים נובעים, אולי, מכך שאלה הקלפים היחידים שיש לו, אך תנאים מקשיחים את המאבק.

הימשכות המלחמה בעזה מאיצה גם את המלחמה בגבול לבנון שהופכת רחבה, הרסנית וקטלנית. זו מגבירה את הדרישה, בסקטורים שונים בישראל, להשגת פתרון "אחת ולתמיד". אולם מלחמה אזורית אינה כורח. זו תוצאה של הנהגות שאינן יכולות "לרדת מן העץ". מי שקשר בין חיזבאללה לבין חמאס ובין איראן לבין חיזבאללה המציא נוסחת הסלמה. אך מי שקשר יכול גם להתיר את הקשר.

הריב המתוקשר עם האמריקאים

התקשורת בישראל מציירת תמונה של מאבק טיטנים בין בידן לנתניהו. בעין בוחנת יותר, ישראל לא עשתה עד כה דבר המנוגד למדיניות האמריקאית: ארה"ב נותנת לישראל לגיטימציה בינלאומית; אינה מגבילה את הלחימה בזמן; מספקת ומממנת נשק ומידע; מרתיעה את איראן; מזיזה נושאות מטוסים ומפציצים אטומיים; יצרה קואליציה ישראלית-אמריקאית-ערבית המאפשרת עומק הגנה מפני טילים וכתבמ"ים מאיראן. ארה"ב התנגדה לכבוש דרום הרצועה, אך השלימה עם כניסת ישראל לציר פילדלפיה ולרפיח לאחר פינוי חלקי של פליטים. ארה"ב מובילה את המו"מ בעניין החטופים ומכשירה את ההצעה הישראלית שאין בה הסכמה על הפסקת המלחמה ויציאת ישראל מעזה.

המחלוקת בין ישראל וארה"ב אינה על גורלו של החמאס. ארה"ב מסכימה עם ממשלת ישראל שלא יימשך שלטונו בעזה. לביידן יש מתווה ברור להגנת תדמית ארה"ב והחוק הבינ"ל. הוא מנע טיהור אתני והגביל את מלחמת ההרעבה שמנהל נתניהו כלפי עזה. הוא מנסה למתן את ההרג הבלתי מבחין שגרמה ישראל בשימוש בפצצות ששלח לה. המפלגה הדמוקרטית מטפחת דימוי  של אמריקה "מגינת הערכים", שאותו ביידן מנסה לשמר.  דימוי  זה הוא חלק מהכוח שלה(soft power) כהגמון. ביבי, סמוטריץובן-גביר יורקים בפומבי על הדימוי הליברלי של אמריקה. ובכל זאת, הכלב הוא המכשכש בזנב ולא הזנב בכלב. ארה"ב רוצה אותנו כ"דמוקרטיה" במזרח התיכון. לסעודיה ולאמירויות יש מבחינתה תכונות מועילות אחרות: הן יכולות להיות חברות של ארה"ב גם בלי להיות דמוקרטיות.

למרות המחלוקת עם ארה"ב, גלנט והנגבי מבקרים בוושינגטון ויביאו את רוב מה שהצבא הישראלי צריך. נושאת המטוסים "אייזנהאואר" כבר הוטתה מהים האדום לים התיכון כדי לשדר לאיראן לא להתערב בלבנון. עמוס הוכשטיין, שליחו של ביידן, מחזיק בתוכנית הסכם בין לבנון וישראל. ההתלהמות השטחית בין ישראל לארה"ב לא נוגעת במלחמה. הבעיה האמתית היא האין פתרון לבעיה הפלסטינית.

בישראל מתרחשות הפגנות רבות, אך השמאל האמיתי בה הוא קטן בהקפו. ישנה בישראל אופוזיציה, אך ברובה אינה אלטרנטיבה. לקואליציה ולאופוזיציה הציוניות חזון מדיני וכלכלי-חברתי משותף: מדינה מתנחלת, לא שוויונית לאזרחיה היהודים והערבים, שבה שולטים ההון ואי-צדק חברתי. חיוני להיפטר מביבי, אך לא לשים במקומו איזה בנט או גנץ. הם אולי פחות אנטיפטיים, אך חושבים כמוהו.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/130141