חזון האקדמיה והסיוט העסקי

מאת עודד גולדרייך

     העידן הנוכחי שולטת בכיפה "המחשבה האחידה" הניאו-ליברלית, אשר טוענת כי המציאות האנושית ניתנת להבנה ולעיצוב באמצעות ניתוח טכני של מאזנים חשבוניים, תוך התעלמות מן התופעות האנושיות הניצבות מאחורי חשבונות אלה. הגורל של פעילות מסוימת נקבע על סמך "מאזן הרווח-הפסד" שלה, ואילו התוכן הממשי של הפעילות – הוא דבר משני.

2014-03-02_212307

הפגנת סטודנטים בפתח אוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005 (צילום: ניר קריסטל)

    גם את מערכת ההשכלה הגבוהה מבינים חסידי הניאו-ליברליזם רק באמצעות השורה התחתונה של המאזן החשבוני. אולם גישה זו מוטעית מיסודה.

    מחקר והוראה אקדמיים הן פעילויות המכוונות לעתיד הרחוק, ולכן אינן נתפסות כמניבות תועלת עסקית מיידית עבור ההון. המטרות של מחקר אקדמי נמצאות לרוב בטווח בינוני או ארוך, וההכשרה של תלמידי מחקר נושאת פרי רק לאחר שנים. התועלת העיקרית של השכלה גבוהה אינה מתמצה במיומנויות הטכניות-יישומיות הנרכשות, אלא בלמידה ובהפנמה של דרכי חשיבה וניתוח ובהעשרת העולם הפנימי של האדם. העושר התרבותי של האדם הוא מטרה ראויה כשלעצמה, וכן כלי רב עוצמה.

    החזון הרעיוני של האקדמיה מתייחס לעושר תרבותי זה. במרכזו עומדים פיתוח אופני חשיבה ודיון, יצירת ידע חדש והנחלתו. החזון מתייחס אל האדם כאל מטרה בפני עצמה, ולא כאמצעי בשירות מטרות אחרות. בפרט, רתימת האקדמיה בשירות מטרות אופרטיביות ויישומיות תבטל את הייחוד שלה כמוסד חברתי חשוב, אשר מופקד על החקירה וההנחלה של מה שמעבר ליישום המיידי. בשל סיבות אלה נמצאת האקדמיה, כל עוד היא נאמנה לעקרונותיה, בעימות מבני עם המחשבה האחידה הניאו-ליברלית, ומהווה מטרה למתקפה מצד חסידיה. אלה שואפים לשנות את אופייה, תוך שימור קליפתה המוסדית, כדי להכפיף אותה לניהול עסקי.

ואכן, בעשורים האחרונים מצויה ההשכלה הגבוהה תחת מתקפה. במקביל לחשיבות הגוברת של ההשכלה הגבוהה לחברה המודרנית, נעשו ניסיונות לדלדול תוכנה. העולם העסקי זקוק למיומנויות אשר נרכשות באקדמיה, וזקוק לכך בהיקף רחב יותר מאשר בעבר. אבל הוא מנסה לצמצם את "הרכישה" לאותו מינימום הדרוש לו, וכן להפריד את "תהליך היצור של המיומנויות" (כלומר, את תהליך ההוראה) מן המחקר, ובעיקר מן המחקר שאין לו יישומיים עסקיים בטווח הנראה לעין. תכלית הצמצום וההפרדה היא הורדת עלויות, משום שעלויות אלו מממומנות בדרך כלל באמצעות השקעה ציבורית, אשר ממומנת באמצעות מיסוי.

     כיוון שגם ל-"קברניטי המשק" (כלומר, לבעלי ההון הגדול) ברורה התועלת הכלכלית באקדמיה המשלבת מחקר והוראה, הם אינם מנסים לחסלו, אלא ליצור מסלול מקביל, אשר יתמקד בחינוך מקצועי-יישומי. מדובר במערכת דו-מסלולית: מסלול עיוני של לימודים אקדמיים ראויים לשמם באוניברסיטאות, ומסלול מקצועי של חינוך ממוקד-מטרה במכללות (לימודי משפטים, כלכלה, ראיית חשבון, תכנות, וכו'). אכן, המערכת הדו-מסלולית הזאת מזכירה, במובנים רבים, את המערכת הדו-מסלולית בחינוך התיכוני בישראל, בשנות השישים והשבעים.

   תהליך יצירת המערכת הדו-מסלולית באקדמיה החל עוד בשנות השבעים והבשיל בראשית שנות התשעים. המטרה המוצהרת של התהליך הייתה הוזלת עלויות, והייתה מודעות מלאה של מקבלי ההחלטות כי הוזלת העלות מושגת במחיר של הורדת האיכות. המסלול המקביל, של מכללות אקדמיות, הוקם בחופזה ובהשקעה מינימלית, על בסיס של מוסדות קיימים, בעיקר באמצעות שדרוג של שלוחות אוניברסיטאיות ובתי ספר מקצועיים גבוהים, אשר הוכתרו כ-"מכללות אקדמיות". השדרוג התבטא במתן שם חדש ובאוטונומיה מוגדלת, אך לא בהקצאה משמעותית של משאבים. החמור מכל, הוא שהותר למכללות "באופן זמני" (שאינו תחום בזמן) להעסיק סגל הוראה זמני עד שיעור של 80% של "מורים מן החוץ".

    נושא "המורים מן החוץ" הוא הבעיה החמורה ביותר של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. אינני מתייחס כאן לניצול של המורים מן החוץ, אשר מועסקים בתנאים פוגעניים, אלא לטיב ההוראה שהם "מייצרים". הבעיה אינה נעוצה באיכות האישית של מורים אלה, אלא בסיטואציה המבנית בה הם מצויים: נודדים ממכללה למכללה, מקוששים חלקי משרות, נמצאים בחוסר בטחון תמידי לגבי תעסוקתם, ומודרים מתנאים המאפשרים מחקר והוראה אקדמיים. אבל, על הנייר, הם "מייצרים" הוראה, ועל סמך זה יכולות המכללות להעניק תעודות ולגבות דמי לימוד. כך שמבחינת "קברניטי המשק" – המצב שפיר.

    כיוון שקובעי המדיניות סבורים כי מצב זה הוא תקין, נראה שלא ניתן יהיה להחליף את הפתרון הגרוע של מערכת דו-מסלולית בפתרון טוב יותר (אך גם יקר ממנו), ללא ביטול השליטה של האג'נדה הניאו-ליברלית בחברה. ראוי שהפעילים למען שינוי חברתי מן היסוד, יכללו במצעם את הדרישה לשיקום האקדמיה, על פי החזון של קידום הידע האנושי והנחלתו לכל.

 

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"